הוא בהה בתקרה מספר רגעים מבלי להיות בטוח האם הוא כבר ער או
עדיין ישן. החדר היה חשוך לגמרי, מלבד שורת קרני אור קטנות
שחדרו מבעד לתריס הסגור. לבסוף הוריד מעליו את השמיכה, התרומם
באיטיות, והביט סביבו. הספרות האדומות בשעון הקטן שליד המיטה
נקלטו במוחו העייף לאט לאט. השעה הייתה 4:50.  
הוא לא היה בטוח האם מדובר בשעות אחר הצהריים, או מוקדם בבוקר.
הוא התיישב על קצה המיטה, אסף כמה בגדים מהרצפה ולבש אותם
בעצלתיים.
כשירד למטה הבחין כי אין נפש חיה בכל הבית. הוא היה לבד לגמרי.
על השיש במטבח הוא מצא פתק קטן מאמא. היא שוב תחזור מאוחר, אם
בכלל, ונראה ששוב יצטרך לחמם לעצמו משהו במיקרו לארוחת ערב.
הוא הדליק טלויזיה, וכששמע את אות הפתיחה המעצבן של החדשות,
כיבה אותה בחוסר עניין. הוא כבר היה רגיל להיות לבד, וללא ספק
ידע להסתדר לבד. ככה זה כשאתה ילד מפתח כבר מכיתה ג'.  "בוא,
ג'וש, יורדים למטה. טיול" קרא לעבר הפינצ'ר הקטן שבהה בו
בעיניים גדולות ושחורות.
הם הלכו לאיטם ברחוב הסואן. השמיים נצבעו כבר באדום של שקיעה,
והשמש נטתה לשקוע. באור האדום, נראו הבניינים הצפופים כגושי
בטון מגעילים, מתוכם יצאו ונכנסו אנשים כל העת.  רוח קרירה
פיזרה את שיערו וחדרה לעצמותיו, והוא התכנס עמוק יותר בתוך
המעיל.   הוא אחז ברצועה וגרר את ג'וש בפניית רחוב צדדי בחוסר
רצון. המולת הרחוב הראשי הסואן שככה מעט והפכה לרעש רקע מתרחק.
הם חלפו על פני ילדים משחקים, חבורת זקנים שישבה בשקט בבית
הקפה הפינתי, וזוגות צעירים שפסעו יחד מחובקים.
בעודו הולך לאיטו, הרכין ראשו והביט ברגליו שנעו כאילו מעצמן.
לאט לאט החל לחוש בדידות צורבת, כפי שלא הרגיש מעולם. כבר 18
שנה. 18 שנה שאין לו אהבה, אין לו תוכן לחיים, אין לו מטרה,
אין לו כל קיום ממשי. לפעמים הוא הרגיש שחייו הם כחיי ג'וק
עלוב שאינו עושה דבר מלבד לאכול, לישון, ולהתרוצץ הלוך ושוב.
מחשבות של בדידות והחמצה החלו להציף את ראשו. הוא צבט את עצמו,
והכאב גרם לו להרגיש חי לרגע.  הוא אפילו לא הבחין שהרצועה כבר
נשמטה מידו והפינצ'ר הקטן נעלם לו בין השיחים. לבסוף התיישב על
ספסל בקצה הגן, נותן לגושי האנשים לחלוף על פניו מבלי שבכלל
ישימו לב אליו. נראה היה לו כאילו כולם מביטים דרכו, כאילו הפך
לבלתי נראה או נעלם לחלוטין. מחשבות ריקות חלפו בראשו. הוא
הבין עד כמה היה בגדר דבר חולף, חסר משמעות. איך בזבז את חייו
לריק, וימשיך לבזבז אותם עד אשר יגמרו.
כשעשה את דרכו הבייתה השמש שקעה כבר כמעט לגמרי, והחל לרדת
טפטוף קל. כשהגיע לפתח הבית, עמד לרגע קט והביט לשמיים. העננים
הורודים נראו לו דרך מסך הדמעות כמחזה סוריאליסטי מרהיב שלא
יכל להסיט את עיניו ממנו. כך נשאר לעמוד דקה ארוכה עד שגוש
הפרווה הקטן שהחל להרטב משך אותו לדלת הבית. הוא זרק את צרור
המפתחות על השולחן בסלון ועלה לחדרו. לאחר ששירבט פתק קטן,
והדביק אותו בנייר דביק לדלת החדר, הוא השליך עצמו על המיטה,
מבלי שיטרח אפילו להחליף בגדים. הוא שקע בשינה נטולת חלומות,
שנמשכה שעות, ימים, שבועות, עד שלבסוף הפתק הקטן, עם הכיתוב
המרושל "תעירו אותי כשיקרה משהו חשוב באמת", נשר מדלת חדרו אל
רצפת המסדרון.