הסתכלתי בך דרך שמשת המכונית בעודך מטפסת בשביל הכורכר, גופך
הדק והשביר אשר גבר עליך לא פעם בשל ניסיון לרכב על חיות הבר
המשיך לתת מאמץ אחרון לפני סוף הישורת. חייכת אלי בזמן שנאבקת
שניות אחדות בלבישת החולצה על גופך, כנראה וגרמתי לך להזדרז.
חיוכך הקסום כמלאך מילא אותי, אך ידעתי שאיני יכול לזכות בך
למרות שאני לא חושק בך. פנטזיה של בן נעורים עלתה במוחי בעודך
נכנסת אל האוטו, חריקות צמיגי הגומי ומטר של אבני חצץ נזרק
לאחור כמו בדל סיגריה שכמעט וכבתה.
תוך כדי נסיעה שאלת אותי: "איך אתה תמיד מחייך ושמח?" אז לרגע
שתקתי וחייכתי, למרות שזה דבר שאיני עושה אף פעם, כלומר לשתוק.
ואמרתי: "החיים לא תמיד מושלמים אבל זה לא הורג אף אחד לחייך
קצת". התחלתי לספר לך קצת עלי כי הרבה זמן לא יצא לנו לשבת
ולדבר, רק שנינו, כנראה שחלק מזה היה בגללי, למרות שגם את קצת
התנתקת ממני, אולי בגלל שמישהי שהייתי איתה פחדה מתחרות.
בהתחלה, כשרק יצאנו מהרחוב שלך, סתם החלפנו חוויות של ידידים,
אח"כ כשכבר הגענו לכביש ביציאה מן היישוב, שאלת מה שלום ההורים
ואם הכול הסתדר ביניהם. אני, שתמיד משקר לכולם בנושא הזה,
סיפרתי לך את האמת כי את מכירה את ההרגשה של בדידות, את ליטפת
את כתפי במעין ליטוף אימהי שכזה שהרבה זמן לא הרגשתי, עצרת
לרגע את נשמתך, נראה שחיפשת את המילים הנכונות ואמרת: "אתה
רואה, יש דברים שמסתדרים בסופו של דבר", באופטימיות שכזאת,
ואני נדנדתי את ראשי בחיוב למרות שהייתי מלא ספקות לגבי הנושא
הזה, והמשכתי לעשות את מה שאני הכי טוב בו - לחייך. רוב הזמן
היתה מעין דממה באוויר, כאילו חיכינו שאחד מאיתנו יפתח שוב את
השיחה.
נוף של שדה, של חמניות שניסו לברוח מקרני השמש, הפנה לנו את
גבו. טפסנו במעלה הכביש, למרות שהרכב שלי לא כל כך סוחב
בעליות. בסוף אני נשברתי. אני זה שנשברתי במלחמה הפסיכולוגית
של לשתוק, וסיפרתי לך שאני סוף סוף יוצא עם מישהי. חייכת, כי
את תמיד שמחה בשבילי, לא משנה מה אני אספר לך. זאת לא צביעות
מצידך, אבל אני מתנחם בעובדה שאת באמת מפגינה מולי רגשות. אחרי
זה סתם סיפרנו בדיחות של נוסטלגיה, נראה ששנינו העדפנו להאחז
בעבר כי שם יותר טוב. את, לעומתי, תמיד המשכת קדימה ולא היה
אכפת לך מה יאמרו עליך. תמיד היית  מטורפת שכזאת וראשונה בכל,
זאת שעשתה פירסינג מתחת לשפה, הראשונה שניסתה חומרים אסורים,
אפילו עברת לגור לבד עוד לפני שלמדתי איך לעשות כביסה לעצמי.
רק דבר אחד לקח לך הרבה זמן - לספר לי דברים. כאילו הסתתרת
מאחורי מגן ברזל גדול, כמו אביר שנלחם בדרקון ומסתתר מיריקות
של אש, אבל אני תמיד סיפרתי לך הכל גם אם זה היה מוציא אותי
דביל בסופו של דבר. כשנכנסנו לכביש המפותל הסתכלתי עלייך,
ומבלי לשים לב היד שלי סטתה מן ההגה לכיוונך. חריקות צמיגי
הגומי ומטר של אבני חצץ נזרק לאחור, אני מרחף, בוהה בך בתוך
העיניים החלומיות שלך, אותן עיניים מדהימות  של מלאך שתמיד
שידרו אלי מבט של רגש. את שולחת את ידך אל פניי. בהתחלה מלטפת
את צידי פניי. אני ממשיך לבהות בך, מחכה שתקרבי עוד קצת אל פי
ומשום מקום את דופקת לי את הראש בתוך ההגה, רגע, זו לא את...
התרוממתי כמו מסיוט מלא ברסיסי הדם שלך, האוטו הידרדר לשוליים.
זאת כבר לא נראתה אותה מכונית סוזוקי לבנה שנת 98' שהתחלנו בה
את הנסיעה. היית שכובה שם בין מה שהיה המושב הקדמי לחלקים של
מתכת חדים שכמעט וחדרו אותך.
"בבקשה אלוהים, "תעשה שהיא תתעורר".
"תמשיך להתפלל", אני צועק על עצמי והלב שלי כמעט ונקרע מהחזה,
הבטן שלי מתהפכת, וכל החיים עוברים לי מול העיניים.
אח"כ כבר אספו אותנו לשיב"א. את עדין לא התעוררת. ישבתי לידך
ברכב, מחזיק לך את היד, כאילו את תנסי לברוח. בבית החולים אף
אחד כבר לא התעניין בך יותר מדי. כולם הסתכלו עלי. אפשר לחשוב
שיש לי איזה אות קלון על המצח, ואני צועק על כולם: "זוזו, אני
רוצה לראות אותה, אני חייב לראות אותה. מה קורה איתה?" אני
שואל את אחד הרופאים, והוא נועץ בי מבט של רחמים.
עברו כבר שעתיים, וגופך הדק והשביר  שוכב בתוך חדר הזכוכית
הסטרילי, מלא בחתכים של זכוכיות, וכל מיני צינורות מחוברים לך
בגוף. אני כבר לא בוכה כי נגמרו לי הדמעות, אבל הלב שלי ממיס
את עצמו כבר מבפנים. עכשיו את ישנה. עטופה בשמיכות לבנות, ואת
פעימות הלב שלך את מראה לי רק במכשיר הא.ק.ג. כל החיוכים שלך
נגמרו. רק פנים חיוורים ורדומים על מיטת ברזל קרה, ואת בטח
חולמת על הנסיעה אחרונה של שנינו, כי בשבילך היא עוד לא נגמרה.
מדי פעם האחות נגשת אליך, נותנת לך עוד תוספת של עירוי, ואני
מסתכל עליה בתקווה שהיא מחזיקה איזה שיקוי קסמים שיעיר אותך.
אחרי שבועיים ניגש אלי הרופא ואמר לי שעכשיו תורי להשלים קצת
שעות שינה, הם סיפרו לי שהתעוררת, ולמרות שיקח לך קצת זמן
להזיז את הרגלים, ויש לך עוד דרך ארוכה עם המון עבודה קשה, את
תהיה בסדר. אולי רק צליעה קלה בשביל הזיכרון. לא הסכמתי ללכת
הביתה עד שלא ראיתי אותך שוב, ואת חייכת אלי בחצי פה, כי עדין
קשה לך להזיז את קצות השפתיים, ובשיא הטבעיות ביקשת שירשו לי
להיכנס. התיישבתי  על הריצפה לידך ורק הסתכלתי עלייך. בהתחלה
שוב בכיתי. כל הזמן הזה אגרתי את הדמעות לרגע אחד של שמחה. ואת
שוב ליטפת את פניי כמו בשניה שלפני.  ביקשת ממני לראות את
השמים אחרי שהסתבכת כבר עם כל צוות הרופאים בגלל העקשנות שלך,
והם נשברו לשטויות שלך. עזרתי לאחות לשים אותך בכיסא הגלגלים,
ואת חייכת אלי בזמן שנאבקת שניות אחדות בלבישת החולצה על גופך,
כנראה וגרמתי לך שוב להזדרז. הסתכלתי עליך, לתוך עייני המלאך
הירוקות שלך, וחיוך של רחמים על על פני. את התחלת לצחוק. "מה
מצחיק כל כך?" שאלתי. את שתקת וחייכת. "מישהו פעם אמר לי, אני
לא זוכרת בדיוק מתי, שהחיים לא תמיד מושלמים, אבל זה לא הורג
אף אחד לחייך קצת".