הולכת אני לעקוד את עצמי לרגליך.
הולכת לשם בדעה צלולה.
אינני יודעת האם ייראה לי האייל,
איני בטוחה אם יהיה שם גם מי שיאמר
הסר ממנה ידך!
אתה, שהרבית כה  לאסוף העצים,
אתה, שבחרת בדרך מליאת חתחתים,
מטפס וגורר אותי כך  אחריך
למקום אין בו איש, אין בו גר ותושב,
למקום שם יוכלו רק  ניסים הצילני ממך.
הולכת אני לשחרר את נפשי מאיתך,
הולכת, בלי דעת, האם וכיצד, אחזור מעמך.
האם כבר המים הקלו?
האם נראתה היונה?
או שמא ארד למצולות?
או שמא אטבע.?
הולכת אני לשחרר את כבליי,
כי אין בי הכוח יותר להיות בם.
רוצה להפסיק לחלום
על מה שאיננו,  על מה שהיה..
רוצה כבר לשכוח את מה שקרה,
רוצה נשימה נקייה וזכה
וללכת קדימה מבלי שעלי
כך תכביד את ידיך.
לא, יותר כבר איני מוכנה
לשאת עלי אזיקייך.
הולכת אל הר עקידה מחרתיים
מאד מקווה
כי קלו, כי קלו אכן כבר המים.