קיץ. שמש. תענוג. בתור ילידת קיץ, בכל פעם שהשמש רק עושה
סימנים של התכווננות לשטוף את הרחוב בחום כתום-צהוב, אני שולפת
את הסנדלים מהמגירה ומכריזה, כי מבחינתי הקיץ הגיע. "מה את כל
כך קייצית היום?" שואלת אותי בחורה אפורה עם כוס קפה מהביל.
אני שולחת אליה חיוך חמניה רחב ואומרת: "הקיץ כבר כאן".

רק אצל גרמניות זה עובד
בפעם הבאה שיהיה לי סכום גדול של כסף לבזבז, אני יודעת לאן הוא
ילך. הסרת שיער. כן, כן. מוצא האדם מן הקוף,רבותי, ואין בושה
לומר שכולנו סובלים משיעור גוף. איכס, איזה מושג מגעיל. נמאס
לי להתחבט בשאלה איך עדיף, סכין או שעווה. וכששלומי סרנגה
מסתכל אלי מהאוטובוס החולף במבט מזלזל, כאילו אומר "אני חלק.
מה איתך?" אני יודעת את התשובה. כשיהיה לי את הכסף, אני
נשבעת.

בוקר שבת שמשי, ומיכל ואני מתכננות ללכת לים, פעם ראשונה לקיץ
הזה. "אוקי," אני אומרת לה,  "אני אתארגן מהר, אבל יש לי
"טיפולים", אם את מבינה למה אני מתכוונת". בטח שהיא מבינה.
כבחורה, היא יודעת בדיוק איזה "טיפולים" צריך לעשות לפני
שהולכים לים. מלבד אולי נשים גרמניות. בלונדיניות וגבוהות כמו
שהן, טיפוח שיער בית השחי הופך מסטייה לאותנטיות.

קמתי מהמיטה עם רעל בעיניים. חיממתי את השעווה. הכנתי את
האיזור. מרחתי. רצועת הבד כבר מהודקת. ואז, קורה דבר פיזיולוגי
מדהים- היד מסרבת למשוך. הגוף כולו מתנגד. מנגנון מובנה נגד
הכאב העז הזה. "נמאס לי!" הגוף צועק אלי, "למה אני צריך לעבור
את זה, למה?! בגלל התרבות המערבית המטופשת? בגלל שוביניזם?
די!" בתגובה אני משיבה מלחמה. "הגוף שלי ברשותי". מושכת.
הרגעים הראשונים הם הקשים מכל. העיניים כאילו עומדות לצאת
מחוריהן ועיקצוצי כאב מדוייקים מתקיפים אותי. אלוהים, קח אותי
עכשיו!
ואז זה עובר.
את מסכת הסבל הזו עוברים מספר פעמים, ומפסיקים ב - "אם זה לא
מספיק חלק בשביל העולם, שימותו".

מיכל מתקשרת אלי. "אני מוכנה!" אני אומרת בחיוך עייף. "סבבה,
גם אני. אבל אני לא באה עם בגד ים. אני סתם באה עם איזו חצאית
וגופיה. אין מזג אוויר להשתזף עכשיו." קללה תרבוץ עליך! לא
יכולת לומר לי את זה קודם, כדי שלא אגיע לאיזורים שהסאן דונט
שיין בהם? לעזאזל.
לפחות עכשיו סרנגה יוריד את החיוך המטופש מהפנים שלו.

שחור זה מרזה
אוקי. יש מצב שירדתי משנה שעברה. באמת שיש. או אולי עליתי?
היתה את התקופה השחורה אחרי החגים, אבל היתה גם התקופה הטובה
אחרי החתונה של האחות. בתנועה איטית אני לובשת את בגד הים
הסגלגל שלי. מביטה במראה. מטה את הראש מצד לצד. אמממ... ככה?
או להוריד פה? אוקי לזכור שזה יותר יפה כשזה קשור ככה. רגע אם
אני מהדקת? לא, שניה. או הנה. ככה סבבה. ואז אני עושה פרופיל.
והנה היא. הבטן שלי.

לכל אישה יש מערכת יחסים של אהבה שנאה עם הבטן שלה. אין אחת
שלא מכניסה את הבטן, חוץ מגלית גוטמן המושלמת. תמיד אפשר יותר
פנימה. וכשמרזים, הכי כיף כשיורדת  הבטן. "תראי אותה!" אנחנו
מדברות עליה כאל בת טיפוחנו, "את רואה איך היא ירדה?" אני
מכירה נשים שטוחנות את עצמן במכון הכושר, וכל מה שהן מקבלות זה
שרירי ידיים מפחידים. בגלל זה אני לא מתאמנת בחדר כושר. ואל
תגידו לי שיש מלא תרגילים או מכשירים שלא עושים כאלה שרירים
בידיים. אני נמנעת מלשמוע.

יש לי גנים טובים, אז אני קצת מהבנות השנואות האלה, שאוכלות
ממש, אבל ממש מה שבא להן ולא משמינות. רחוקה מלהיות דוגמנית,
כי אל לנו לשכוח את הבטן החמודה שמלווה אותי בנאמנות, אבל
בהחלט חיה בשלום עם עצמי.

הגעתי לחוף, ופתאום הרגשתי צורך עז בשאיבת שומן. תהלוכת
כוסיות, כאילו בהילוך איטי, פוסעת מולי, כשהמשתתפות מנופפות
בשיער הפנטן שלהן ונהנות מעינטוז שרירי ישבן מהודק.

דחוף חדר כושר. דחוף לעבור לבגד ים שחור.

טייץ עם פסים לרוחב
בר רפאלי בחוף לבן. סוס יפיפיה נוער באוזניה רשמים מטרויה. היא
מתרשמת. הוא יפה. היא יפה. פנטזיה.

אופנות מתחלפות מעונה לעונה. הקיץ הזה מביא עמו כמה טרנדים
מעניינים - צהוב זה אין, ג'ינס תמיד אין, מכנס שנראה כאילו
עשית בו את צרכייך זה אין, ולהגיד אין זה מה זה פאסה. אני
אישית לא קורבן אופנה, סתם במקרה יש לי טעם המוני. אבל את
מכנסי הקקי האלה אני לא לובשת.

יום אחד גיליתי שאחותי קנתה טייץ עם פסים כחולים-לבנים לרוחב.
ממש כמו בר מהפרסומת. החלטתי לנסות את מראה "אני מלחית סקסית
שזורמת עם סוסים" סטייל. לבשתי אותו. מעליו - חצאית ג'ינס
קצרה. מה יש לומר, אם היא בר רפאלי, אני פר רפאלי בתלובשת
המגוחכת הזו. קצת מזכירה לעצמי את גדה מ"ביש וגדה". ובכל זאת,
הטרנד החדש הזה, של טייצים מתחת לחצאיות קצרצרות, תמיד קורץ לי
מחדש, ואני מנסה - אולי טייץ תחרה יראה יותר סקסי, אבל במקום
זה אני מקבלת מראה א-לה-מפת שולחן.

אני בעד סטיילינג אישי. אז למרות שהקיץ תמיד מביא איתו אופנות
חדשות ולעיתים גם תמוהות, חזרתי לחצאיות הצבעוניות שלי ושילובי
כתום ותכלת שלא פעם גרמו להרמת גבה. אבל זה שלי.

מכל העונות, הקיץ היא העונה האהובה עלי. וכמו כל אהבה, היא
דורשת הרבה. השכבות יורדות, ועמן מנגנונים עוטפים של חורף. אז
נכון, הרבה סבל ובלבול כרוך בקבלת העונה הזו, אבל בחייאת, יש
על חוף הים בשבת, עם מקצב מטקות, אבטיח קר עם בולגרית וארטיק
קרח מהגזלן ב-8 ש"ח?

קיץ מהנה לכולנו. בואו נרים כוסית של שייק מנגו-אפרסק (כל אחד
יבחר לו את הטעם שלו. זכותי לבחור בשילוב הזה אפילו שהוא קצת
מעפן בעיני כמה אנשים), ולחיי תהלוכות כוסיות וכוסונים.

פורסם בMSN singles