כשהייתי בניו יורק, כל ישיבה בבר או פאב היתה מהולה במרמור.
אני מזמינה לשתות, וכל הזמן מחפשת את הסיגריות שלי. אי אפשר.
ניו יורק היא עיר ללא עישון. "איטס באד פור יו", אומרת לי איזו
ג'ניפר. סתמי כבר. יו, איך בא לי סיגריה.

היה די קר בחוץ. לא אכפת לי. אני פותחת את קופסת המתכת
המאגניבה שלי. מגישה סיגריה לפה, נושפת בפילטר לפני שהשפתיים
נוגעות (פרלמנט - הפילטר קצת רחוק מהקצה). בתוך הקופסא נשארת
סיגריה מיותמת. שאיפה - ונשיפה. הקור גורם לעשן להיראות סמיך
יותר, ברור יותר. ורגיעה. לא אכפת לי שזה קצת שולט בי. מכתיב
לי את לוח הזמנים. מוציא אותי החוצה בקור. קוראים לי אביה ואני
מעשנת.

זה קצת פתטי כשחושבים על זה - איך הרגל מגונה שכזה הופך לנדבך
כל כך חשוב באישיות שלך. אם הפסקת לעשן - תמיד תציין שבעבר
עישנת. אם אתה מעשן, אתה תמיד דואג שיהיו לך סיגריות. יש לך
טקסים מסביב לכל אחת. ההרגל הזה פה להישאר. אפשר לומר שהעובדה
שאני מעשנת תפסה מקום נכבד במערכות היחסים שלי ובהיותי בכלל.

ההוא עם השתיקות
אל יווני. אין דרך יותר טובה לתאר אותו. אחד הבחורים היפים
ביותר עמם שכבתי. אבל מה - אין כלום מעבר. תמיד הסתכלתי בפליאה
על החברים והחברות שלו. "על מה הם מדברים?" חשבתי לעצמי. את
השיחות ביננו אפשר לסכם על עמוד פוליו בודד. בכל פעם שהייתי
נכנסת אליו לאוטו ידעתי שלפנינו נסיעה של 10 דקות לערך, וצריך
להעביר אותה. "וואו, כמה אני מעשנת בזמן האחרון", אני אומרת
בהלקאה עצמית מזוייפת ומדליקה סיגריה. אנחנו מגיעים אליו הביתה
ואין צורך במילים. נהדר. אחרי שהכל נגמר, השתיקה שוב מביכה.
"וואו, אני פשוט מעשנת מלא בזמן האחרון", אני אומרת ומדליקה
סיגריה. הוא מדליק את שלו ומסנן לעברי: "גם בפעם שעברה שנפגשנו
אמרת את זה". שיט. נתפסתי על חם. מהר, לאלתר. "כן, אני יודעת,
זה פשוט הולך ומחמיר." וכך עשיתי בכל פעם שלא היה מה לומר. "אז
אה... כמה סיגריות אתה מעשן ביום?"... "פרלמט לייט קצר הרבה
יותר טוב ממלברו לייט". "אני לא מוכנה לקרוא לפרלמנט לייט
פרלמנט בלו. בוא נקים מחאה". העובדה ששנינו מעשנים הצילה אותי
לא אחת מהשתיקות המביכות. מצד שני, אני בטוחה שהצטיירתי בעיניו
כטיפוס עם עומק של מאפרה.

ההוא עם הפאטיש
"אני חולת קריוקי", הקלדתי לעברו במסנג'ר. "ואני חולמת להיות
שחקנית. יש לי אפילו קעקוע של מסכות". "קעקוע?" הוא שואל בשמחה
(היה שם סמיילי או משהו, אז ידעתי בדיוק באיזה טון נשאלה
השאלה), "תיכף תגידי לי שאת גם מעשנת". אוי לא. זה רע? זה טוב?
"כן. אני מעשנת. למה?" המון דלי"ת ויו"ד הציפו את חלון המסנג'ר
שלי. "דדדייי! את לא מבינה. אני שלך לנצח". מה כבר אמרתי,
שאלתי את עצמי. לפני שהספקתי להקליד הוא ענה. "שלושה דברים
שאני לא יכול לעמוד בפניהם אצל בחורות: בחורות אומנותיות,
בחורות עם קעקועים, ובחורות שמעשנות. זה סקסי".
סקסי. מיד עלתה לי בראש סצינה בה אני מככבת בסרט בסגנון פילם
נואר. אני לבושה בחליפת בלייזר הדוק וחצאית צמודה עד הברכיים.
לראשי כובע עם רשת שסוככת על עיני. השפתיים שלי בצבע אדום,
ומתוכן ננשף עשן מסולסל. "דארלינג!" אני שולחת לחלל בהרמה
מזמינה של כתף ימין.
הוא הדייט האינטרנטי היחיד שהיה לי מימיי. חבל שגיליתי, שכשאני
נושפת החוצה את עשן הסיגריה הסקסי שלי, הוא עובר לו מעל הראש.
168 ס"מ. הבחור של חיי - אחרי שהתכווץ.

ההוא שאהבתי
מדי יום היינו נפגשים. מתרוצצים כעכברים במסדרונות המשרד.
עסוקים, מחמיצים פנים לעיתים, מדברים עבודה. ואז מגיע איזשהו
רגע - משבר אחרי המתנה אינסופית לצלילי "שלום, תודה שהתקשרתם,
אנא המתינו ותענו בהקדם". אני מכריזה שאני חייבת סיגריה ומציעה
לו להצטרף. הוא עוזב הכל, מתרומם מתוך הר הניירת ובא. אלה היו
הרגעים שלנו. היינו יוצאים אל חדר המדרגות, או יוצאים מהבניין.
מדליקים סיגריה ופוצחים בריקוד מילולי. מעיפים את עינייני
העבודה בשאכטה הראשונה או השניה, ואז מעשנים את הרגשות שלנו,
רוקמים קשר כן ומרגש. מסיגריה לסיגריה, באותו חדר מדרגות,
התאהבתי כמו שלא אהבתי מעולם.

ההוא שהתחיל בגללי
"אני ממש מרגיש נהדר. הסדנאות האלה עושות לי טוב. אני זוכר
שלפני הסדנה של 'מי אני ביקום האינסופי כשאני אוכל בשר', הייתי
פשוט אדם אחר. אבל עכשיו עם היוגה, חדר הכושר, שלא נדבר על
הקואצ'ינג, עברתי שינוי ואני מרגיש נפלא. אני גם משתדל לאכול
בריא". עווית של גועל איימה להראות עצמה במלוא הדרה, אך
התאפקתי. הסתפקתי בתזוזה קלה של השפה העליונה ומיד הדלקתי
סיגריה. "מאיזה גיל את מעשנת?" הוא שואל אותי בעיניים נוצצות.
"מתחילים לעשן בד"כ באחד משני המקרים - או בתיכון עם החבר'ה,
או בצבא. אני מהאלה שהתחילו בצבא". הוא פתאום לוקח את קופסת
הסיגריות המתכתית שלי ושולף סיגריה בחוסר חינניות משווע. "גם
אני לפעמים מעשן", הוא אומר כשעל פניו מבט של קאזנובה-וונאבי.
הוא מדליק את הסיגריה ומחניק שיעול. אני יושבת ונהנית מהמחזה
המשעשע. לראות גבר כבן 30 מנסה להרשים בחורה על ידי עישון זה
מגוחך ופתטי כאחד. יצאנו לתקופה מסויימת, ולפעמים הוא היה שולף
סיגריה מהקופסא שלי, מכניס עשן לפה ומוציא מהר מהר. ההנאה שלו
היתה בעצם החזקת הסיגריה והפוזה שהוא דימיין שהיא משווה לו.
כשאני אמרתי שממש חובה סיגריה עכשיו, הוא בדרך כלל היה מצטרף.
"וואי, נכון. ממש בא לי סיגריה".
זה נגמר. והייתי בטוחה שהוא יפסיק עם השטות הזו כשנפרד. לפני
כמה ימים נפגשנו במקרה והוא שוב שנורר סיגריה מאחד מיושבי
השולחן. כולם בהו בו בפליאה. קאזנובה וונאבי ,מדושן עונג, אמר:
"כן, גם אני לפעמים מעשן".

ההוא שלעולם לא יתחיל לעשן
"איכס, מגעילה. הריח לא עבר. תשטפי עוד פעם ידיים. תצחצחי שוב
את השיניים. איכס, לעשן זה כל כך מגעיל. זה לא מתאים לך".
האקס היחיד שאני אוהבת היום אהבת ידידים כנה, הוא אותו אחד
שסבל אותי לשנתיים שלמות. היינו חיילים אז, והתבגרנו יחד. באחד
מהשלבים שעברנו, הוא נאלץ להתמודד עם שלב ה"אני עוברת דברים
שאף אחד לא יבין, כי אני כזאת ילדת ירח ואני חייבת לעשן". הוא
שנא את זה. הוא שונא סיגריות. הוא נגעל ממני וירד עלי. "יש לך
טעם של מאפרה." הוא לא "הסכים" שאעשן. אני בתמורה פיתחתי תלות
דימיונית בניקוטין, "הסתרתי" את העובדה שאני מעשנת על ידי
עישון סיגריה בדיוק לפני שאנחנו נפגשים, ושליפת סיגריה ליד כל
החברים שלו כש"אני שיכורה". הסיגריות היו אז המרד שלי. בו, בי,
בציפיות של העולם ממני.
אתמול נפגשנו ואני הדלקתי סיגריה של "עד שהאוכל יגיע". "נו,
תתחיל לעשן כבר", אמרתי לו. "אם יש רשימה של דברים שלא יקרו,"
הוא אומר לי בחיוך, "זה שאני אתחיל לעשן." נכון. יש אנשים שהם
מעל לחרא הזה.

כשלוקחים רגע וחושבים על המקום של העישון בחיינו כמעשנים, זה
נראה כל כך מוזר. לא פעם ניסיתי לנתח את ההרגל הזה שלנו, ומה
גורם לו להיות ממכר כל כך. כשאפסיק, אני אוכל לדבר על כמה
החיים נהדרים ללא עישון. בינתיים, אני נפרדת כדי לצאת לסיגריה
ולעשות הגהה לכתבה הזו.

פורסם ב MSN singles לרגל יום העישון הבינ"ל 2006