אין לי ראש למילים ארוכות, אבל בסופו של דבר אני לא מפסיקה
לחשוב!
אהבה, אכזבה, שנאה, שלמות!
למה אני חושבת כל כך הרבה?
אולי מרוב מחשבות לא מגיעה המחשבה שצריכה להגיע?!
אולי בכלל יש תור ענקי של מחשבות שמחכות יפה בתור, אחת יפה
ואחת מכוערת.
אחת שמנה ואחת קצת גבוהה מדי.
וכנראה גם אחת רוסיה, כי תמיד הן בסופר.
אז, אולי אחת מנסה פתאום לדחוף, ואז מתחיל הבלאגן.
תמיד יש בלאגן, ככה זה כשעומדים בתור.
ואולי יש מחשבה אחת שהיא פשוט זבל, זבל של מחשבה, אבל היא
יודעת איך להסתיר את עצמה, להתחזות. והכי גרוע - היא ערמומית,
היא יודעת להתגנב.
ודווקא הזבל הזאת - שאותה אני הכי שונאת - מגיעה אלי, מכל אותן
היפות שעומדות ומחכות בתור.
היא נכנסת ומתיישבת לי חזק על העורק ולא מרפה, כמו קרציה על
כלב או על ספה.
ובגללה כואב לי הראש. כאלו מה, כבר כולם עשו לי רע?
הרי בסך הכל כל הכאב הזה רק בגלל מחשבה יחידה.