"עוד מילה אחת קטנה וזה 75%!"
"מילה אחת קטנה"
"זונה"
"אז למה התחתנת איתי?"
"75% אם כך. לא חבל לך גברת?"
"גברת, אני עדיין אשתך"
"את רוצה. אבל אני כבר התחלתי את החיים החדשים שלי. המשכתי
הלאה"
"מה יהיה על הילדים?"
"אין לי ילדים"
היא פורצת בבכי.
"מה קרה? פתאום נשברת? עכשיו? פתאום את מתחילה לבכות לי..."
מרימה אליו עיניים אדומות
"אין לך רגשות. אתה אדם זר. מעולם לא אהבת. לעולם לא תאהב"
נקודה רגישה.
"אתה עוד תראה מי יבכה אחרי שכל זה ייגמר. אתה עוד תתחנן שאסלח
לך. כמו תמיד"
"ממך? בחיים לא. אני התחלתי חיים חדשים. אין ביננו שום קשר"
"יש. גם אם תתכחש לו, הוא קיים. הילדים"
"אמרתי לך כבר שאין לי ילדים"
"אתה עוד תתגעגע"
"למה? לקרציות הקטנות? לבת הטיפשה שלך? לילד האומלל שלך שלא
יצא ממנו כלום?"
"טיפשה... כנראה את השכל הורשת לה אתה"
הוא מגחך.
"דיסלקציה זה לא טיפשות"
"כן... דווקא את הדיסלקציה היא ירשה ממך, יקירתי"
"צא מהבית הזה. צא ואל תחשוב על לחזור"
היא הרגיזה אותו. איך העזה להגיד דבר כזה. זה גם הבית שלו.
הרכוש שלו. הכסף שלו. שהיא הרוויחה בזמן שהוא היה מובטל.
"זונה"
והנחית את המכה.
היא התמוטטה מהעוצמה של הסטירה.
הוא יצא החוצה וטרק את הדלת בעוצמה.
היא שבה לבכות.
אל המכות היא כבר התרגלה. גם כאב לא זר לה.
"75% הוא רוצה. הבן זונה"