|
15.06.2006
"לך לך לך - ללכת, ללכת, לך..."
משפט זועף מילדותי כשגירשתי את אבי
מן החדר בו הפרטיות ההכרחית -
הכרחית היא.
בת שנתיים או שלוש
יושבת לי על סיר בדמות של צב ורוד וחייכני
לו רק כל חיי היו ורודים ומחייכים כמוהו
ודאי בכיף הייתי נשארת ויושבת בהם.
טורקת את הדלת כבוגרת,
לראשי שתי סיכות צבעוניות
ובפריים המיושן נתפסת כאילו הייתי חמודת התינוקות.
כמה טוב הזיכרון הפשוט הזה,
ששמור לי בקלטת המיועדת לקופסא הממכרת.
כמה טוב שבשלהי חיי,
תהיה לי האינדיקציה לבדוק דמיוני שלי-
לנכדיי. |
|
|
אבל אם היא רואה
סוכרזית...
מתחילה להשמיע
קולות נמוכים
מעומק הגרון,
להזיל ריר,
להעלות אדים,
להכות בסלע,
לחבוט את ראשה
וראשים אחרים
ברצפה, להעלות
באוב את עצמה
ולקלל
באצטקית...
חרגול על צפיחית
בדבש ורתיעתה
ממתיקים
מלאכותיים |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.