מחבקת את עצמי ומנסה להפסיק לבכות,
להפסיק הכל.
כולי מקופלת לגוף אחד קטן,
מעבירה מבט למראה השבורה מולי,
ומתחרטת.

רק שלא תסבול כמוני,
שתדע כמה אני אוהבת אותה.
שלולית של דם לידי,
והעיניים כבר לא יכולות להישאר פקוחות.

רק עוד קצת, משכנעת את עצמי,
כן, רק עוד קצת.
נושמת הכי עמוק שאני יכולה.
להכניס אוויר נקי לריאות
המזוהמות שלי.

הידיים רפויות, חסרות כוח בשרירים,
הרגליים נתפסות בין הקיר לארון ולרצפה.
אני אוהבת אותך,
באמת שכן.
אל תכעסי, ככה הכי טוב לכולנו,
ככה הכי טוב לי.

אבל קשה לה להבין ולי נהיה קשה להסביר.
להסביר למה קשה לי.
קשה לי לקום בבוקר באותה מידה שקשה לי ללכת לישון.
קשה להרפות מדברים, קשה לעבור הלאה, כשכל הזמן אין הלאה להמשיך
אליו.
להיות תקועה כבר שלוש שנים באותה נקודה מסריחה.
אפילו השינויים הכי דרסטיים לא שינו כלום. אותו הרצון הזה
להפסיק את הכל, להפסיק כל דבר שקשור אלי.
לא חברות ולא חברים, וגם המושג משפחה מתחיל להתפרק. זהות
שנבנתה במו ידיי במשך חמש שנים במכה אחת התפרקה, והכוחות שלי
נגמרו ואני כבר לא יכולה לבנות כלום שוב.
בקושי לנשום אני יכולה, או רוצה.

שאף אחד לא ידע, אסור.
העצבים והכעס פתאום גוברים על כל דבר אחר, חוץ מהעצב.
העצב האינסופי הזה שלא מפסיק לנקר בכל נקודה בחיים שלי.