אני מת לעשות סנפלינג.
כבר מתחילת השנה שאני מתכונן ליום הזה, מתאמן על הקרקע כיצד
לקשור את החבלים, לרדת- אפילו איזה תנועות מגניבות אני יכול
לעשות תוך כדי.
כבר משבוע שעבר ידעתי שהיום הזה יגיע, קבענו עם המשפחה לרדת
דרומה ולעשות סנפליג במדבר יהודה.
האמת, שבהתחלה בכלל חשבנו על לעשות את הסנפלינג בכרמל, אך
הכבישים עכשיו מוצפים, בכל זאת- עכשיו חורף. אבל מזל שלא בחרנו
לעשות שם, זה אתר הרבה פחות טוב מאשר האתרים במדבר יהודה.
הגענו למדבר יהודה לאתר הסנפלינג, ההתארגנות לקראת הסנפלינג
ארכה יותר זמן ממה שתכננו, אך היום היה יום מופלא- ממש כל
הדרכים הובילו אתנו לסנפלינג המושלם. הרוח היתה לטובתנו,
טמפרטורה סבירה, הגשם פסק והשמיים הבהירו.
התחלתי לרדת מן האבן הראשונה, הייתי בלחץ אטומי, מסתבר שכל
האימונים והזמן שחיכיתי רק גרמו לי להיות יותר ויותר לחוץ מזה.
הידיים שלי ממש רעדו, הלב פעם בחוזקה והרגשתי שבתוך רגע אני
מיד נופל למטה.
המשפחה עודדה אותי וניסתה להרגיע אותי, אמרו צעד צעד מה לעשות.
הם באמת הצליחו להביא אותי למקום הזה, להגשים את הפנטזיה שלי
מתחילת השנה- יותר נכון קביעה, החלטתי שאני עושה השנה
סנפלינג.
הגעתי למטה. זה בכלל לא היה כיף כמו שציפיתי, כשרואים את זה
בסרטים זה נראה הרבה יותר אתגרי, ממריץ, והם תמיד יורדים עם
חיוך גדול על הפרצוף- זה היה עכשיו סתם מעיק, לא נוח ומלחיץ.
הייתי קצת מאוכזב, אפשר להגיד שהדבר היחידי שנהניתי ממנו זה
ההכנות לקראת הרגע הגדול, שם באמת הייתי עם חיוך על הפרצוף,
עדיין נאיבי.

אולי בגלל שזאת הפעם הראשונה...

הפחד הגדול כבר עבר.
אני מאומן, חסר כל פחד וחרדה, יורד בלי להציץ בכלל, אפילו את
כל התנועות המגניבות שחלמתי לעשות אני כבר עושה.
זה הרבה יותר קל ממה שזה נראה, אחרי שעברת את ההתחלה הקשה.
כיף לי, כל כך כיף לי. אין לי שום דאגות עכשיו, אני פשוט יורד,
בלי לחשוב על כלום, מנקה את הראש. רק חושב על מתי לשחרר את היד
בכדי להמשיך לרדת בביטחון.
עשיתי סנפלינג באלפים, לא חשבתי שאני אגיע כל-כך רחוק, וכל-כך
מהר! זה פשוט היה נראה כמו חלום רטוב עד ממש לא מזמן, ועכשיו
אני כבר שם. אבל אני מאומן, חסר כל פחד וחרדה, וירדתי 150 מטר
כמו כלום, בלי להרגיש בכלל. אולי זה בעצם הרס את החוויה,
הניסיון הזה? חוסר-הפחד המוחלט הזה? זה היה נראה הרבה יותר כיף
מרחוק.
אולי בכלל הלכתי רחוק מדי עם החלום? אולי היה כדאי להשאיר את
זה כמו שזה, עם הפחד והחרדות. ככה לפחות הייתי נהנה
מאי-הוודאות המוחלטת של ההרגשה בזמן הירידה באלפים.
אני רואה מקצוענים עושים את זה, כמו כלום בכלל. כבר לא מסתכלים
על הנוף, רק על הסלעים ועל החבל, לא נהנים ממשמעות הסנפלינג,
כבר שוכחים את הסיבה שבגללה הם התחילו בכלל להתעניין בזה.

עשיתי השבוע סנפלינג שוב, ניסיתי להבין למה התחלתי, וראיתי מה
אני מפספס כאשר אני לא מסתכל לצדדים, כאשר אני חושב שכבר עברתי
הכל והתנסיתי בהכל, כאשר חשבתי על מה המניעים שלי באמת- ולמה.
אני לא רוצה להזכר בהם רק כאשר אני אפרוש מהמקצוע הזה בגלל
חוסר התעניינות מוחלט.
הפחד חזר. אני יורד מהאבן הראשונה רועד כולי שוב, כבר שכחתי את
כל האימונים שעברתי? לא יכולתי להזכר בשום דבר מרגיע באותו
רגע. רק חשבתי על כמה אני הולך ליפול חזק בקרוב, בגלל שאני
חושב שאני לא דורך נכון. אבל טיפ אחד שנתנו לי בין כל מיליוני
הטיפים שמרכיבים אחד את השני בכדי להפוך אותי לגוש קרח חסר
פחד- לא שכחתי. "תמיד תסתכל כלפי מעלה ועל הנוף, ושלא תעיז
להסתכל כלפי מטה."
מעניין שדווקא את הטיפ הזה לא זכרתי, אי שם באלפים.
הלכתי רחוק מדי, צריך לחזור צעד אחורה ולהסתכל על הדברים
הטובים באמת.

זה הכל רומנטיקה.

שני מונולוגים שכתבתי (לא באותו זמן) אחד אחרי השני.
רק לידע כללי- עשיתי רק פעם אחת סנפלינג בחיים שלי, איפשהו
בדרום הארץ, אבל זה לא באמת מעניין.

סופ"ש נעים לכולם, עידו.