"אז מה יש באתר הזה?"
"סתם... זה אתר כזה שנותן ביטוי לאנשים בכל מובן של כישרון:
כתיבה, צילום, ציור, מוסיקה."
"נשמע טוב. ומה התפקיד שלך בכל העסק הזה?"
"שום תפקיד, צאי מזה. כבר אמרתי לך, אני סתם פירסמתי בו כמה
דברים שכתבתי, לא משהו רציני. מכל השמונים מיליון שכותבים שמה,
תאמיני לי שאני לא מיוחדת."
"אולי תתני לי את הכתובת, אני אשמח לקרוא דברים שכתבת."
"אולי לא?... אני מהביישנים בקטעים כאלה. כתבתי שם דברים
מפגרים, מצחיקים ומביכים, באמת שלא כדאי לך."
"בבקשה? אני לא אדבר איתך על זה, אני רק רוצה לקרוא."

אז נתתי לה את הכתובת. בכל זאת היא החברה הכי טובה שלי, ואם
היא מבקשת כל כך יפה ובאמת מתעניינת בי - למה לא?
ומאותו לילה כתבתי בשבילה. הכל רק כדי שהיא תוכל להבין, להיכנס
לדברים שלי, לדעת עליי עד הסוף. כל פעם שישבתי מול המחשב,
חשבתי עליה יושבת מול המחשב שלה, קוראת את הדברים שלי וחושבת
לעצמה בראש מה זה אומר עליי, ומנסה להבין מה אני מבקשת ורוצה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, העניינים התפתחו יותר מהר ממה
שתכננתי...

בתור ילדה קטנה, לא היה בי שום דבר מיוחד. למדתי ללכת יחד עם
כולם, ולדבר בערך באותו זמן שהאחרים התחילו, היו לי גומות חן
אופייניות לילדה קטנה ושיער מתולתל ובהיר.
הכל השתנה ביום שהתחלתי לכתוב. אני לא מדברת על לכתוב סתם
אותיות בלי קשר במחברת עברית בשבוע השני של כתה א'. אני מדברת
על לכתוב רעיונות ומחשבות מאוד לא הגיוניות לילדה בת 7 שכבר
כותבת רצוף בלי שגיאות כתיב וניקוד.
הייתי כותבת דברים, והם פשוט... היו מתגשמים.
בלי שום "הלוואי" או "אני מקווה". פשוט מחשבות שעברו לי בראש
ותורגמו לכתב. מחשבות של ילדה קטנה, שלאחר מכן התפתחו למחשבות
של ילדה גדולה יותר, וגדולה יותר ובסופו של דבר למה שאני
עכשיו, עדיין כותבת, עדיין מגשימה דברים דרך הכתיבה.

אובנחתי על ידי פסיכולוגים רבים כילדה פיקחת עם יכולות תקשורות
גבוהות ביותר, בגלל שאמא שלחה אותי להרבה רופאים כדי לדעת למה
תמיד כל מה שאני מבקשת, גם אם בתוך תוכה היא מתנגדת - בסופו של
דבר היא עושה. ואם היא הייתה אומרת לי משהו, הייתי ישר מפעילה
את "קסם הכתיבה" ומסירה מראשי כל דאגה.

בכיתה ד' נורא רציתי להיות חברה של יואב. הוא היה הכי טוב
בכדורגל והכי מצחיק בכיתה וכל הבנות תמיד הסתובבו לידו ודיברו
איתו והעריצו אותו. החלטתי שאני חייבת להיות חברה של יואב, כי
זה מה שאני רוצה. כתבתי המון מכתבים...
לרונית שהייתה חברה שלו באותו זמן כתבתי מכתב בו אמרתי לה שהיא
צריכה להיפרד ממנו, כי ככה אני רוצה. והיא נפרדה.
לשגית שאהבה את יואב כתבתי מכתב שתפסיק לאהוב אותו כי ככה אני
רוצה, והיא הפסיקה.
לשני שתמיד סיכסכה בין כל הזוגות בכיתה כתבתי מכתב שלא תסכסך
בנינו, כי ככה אני רוצה. והיא לא סיכסכה.
ליואב כתבתי שהוא צריך להיות חבר שלי כי ככה אני רוצה, ועוד
באותו יום הוא הציע לי חברות.
ככה נראו כל החיים שלי מאז. מאז ועד היום...

אחרי שקיבלה את הכתובת המדויקת של הדפיוצר שלי באתר במה
חדשה, היא לא יכלה להפסיק לבקר בו.
באחד מהשירים שפירסמתי במטרה שהיא תקרא, כתבתי שאני רוצה שיהיו
לי רק תגובות טובות וציונים מעולים לכל היצירות, והיא באטרף
מהקריאה של מה שכתבתי שלא הוסבר אף פעם, הציפה אותי בתגובות
משובחות ובציונים שכולם 5, וככה הגעתי להיות כמעט ציפי, אבל
מספיק מפורסמת כדי שאהיה מרוצה.
בסיפור אחר שכתבתי, אמרתי שאני רוצה אהבה. ככה פשוט כתבתי -
אני רוצה אהבה, והיא הביאה לי אהבה. לא בקופסא ולא במראה,
ובטח שלא אהבה ממנה. היא פשוט יום אחד דפקה בדלת ביתי עם בחור
מקסים שלא מהעולם הזה, אמרה לי - "הבאתי לך אהבה", והלכה.
מה ששכחתי זה שלא רק היא מבקרת ביצירות שלי, אלה גם אחרים
(למזלי, או אולי אפילו לא..) והם מושפעים באותה מידה כמוהה.
בגלל זה באותו היום שהיא הביאה לי את האהבה שביקשתי, עוד 20
אנשים אחרים שלא יצא לי לפגוש מעולם, הביאו לי עוד סוגים שונים
של אהבות, כל אחת יותר טובה מהשניה.
בבמה כבר הגעתי למקום ראשון (לפני ציפי ואתגר קרת!) ולא היה לי
יותר למה לשאוף.
הגעתי למצב שפחדתי לכתוב. פחדתי שאנשים יעשו את כל הדברים האלה
שאני כותבת.
יום אחד הלכתי ממש רחוק. כתבתי שאני רוצה שמישהו יתאבד בשבילי.
יום אחרי זה היה כתוב בדף הראשון בעיתון: "113 בני נוער
וצעירים התאבדו אתמול בערב. כת חדשה?"
כאן כבר הפסקתי.

הסתבכתי. באמת שהסתבכתי.
אין לי בכלל הרבה זמן לכתוב את מה שאני כותבת, ואני מקווה שאני
אספיק להוציא הכל לפני שיתפסו אותי. ברגע שיתפסו אותי, זה
הסוף.
אחרי ימים שלמים של דיכאונות נוראיים, מרוב כל הטוב שהיה לי
בחיים, כבר לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה.
רציתי לבחון את גבול ההשפעה של כתיבתי. האם אנשים יעשו משהו
בשבילי - שהוא נגדי?

אתמול פירסמתי יצירה שקראו לה אני רוצה למות. אני לא חושבת
שצריך להוסיף מילים... אני רק מחכה להם שיבואו ויגאלו אותי
כבר.
אתם באים?