היא ישבה על השטיח, הקיפה עצמה פמוטים מאולתרים. לפני שהדליקה
את הנרות, הכינה כריות, מאפרה, קופסת סיגריות ומצית. הכל היה
מוכן, האור החשמלי כבה. מוסיקה התנגנה ברקע, שירים שלא זכרה
שהיו לה, שירים שלא חשבה שתשמע שוב. השעה הייתה שתיים לפנות
בוקר, והיא הייתה דרוכה. דרוכה לכל רעש, לכל צעד. רק קיר הפריד
בינה לבין ההורים שלה, קיר שלעתים ייחלה שיעטוף אותה, יגאל
אותה מהצורך להיות שם בגופה. האפר החל גולש מהמאפרה הקטנה שלה,
החדר היה עמוס בעשן ולא היה לו לאן להימלט. היא צחקה צחוק קצר
ומריר, אחרי שמצאה עצמה משווה בינה לבין עשן של סיגריות. הצחוק
הפך יבבה ושוב היא מרטיבה לחיים צעירות בדמעות. מולה הייתה
מראה שלא שיקרה ולו לרגע. אם הייתה עומדת מהצד, ודאי הייתה
צועקת על הנערה שמולה לקום על רגליה ולהפסיק לרחם על עצמה.
הייתה מספרת לה כמה מינורי הוא כאב נעורים, כמה בר חלוף הוא.
אבל היא הייתה כלואה ולא יכלה ללכת לחדרים מוכי יגון (יגון?)
אחרים ולהעביר ביקורת נוקבת ואכזרית על המאכלסים אותם. אז היא
בכתה. בכתה וצחקה ושוב בכתה, מביטה במראה ויודעת עד כמה מבוימת
היא ודאי נראית. מעט איפור שנמרח כתוצאה מהבכי בזווית העין,
מלבושה הדרמטי. לוחשת יחד עם השירים, משתרעת על בד משיי שהניחה
על השטיח. שערה הארוך צונח על פניה. סצנה שלוש, טייק ארבע. היא
הדליקה קטורת, יודעת שעכשיו הגיע השלב שריח הסיגריות אמור
להפריע לאפה שלא היה רגיש כלל לריחות באותה תקופה. עיניה צרבו
מהעשן שבחדר, גבה כאב מהתנוחה הלא טבעית. בהתה במראה. להפתעתה
הביטו אליה עיניים ריקות, כמו מצהירות על חוסר כוונתן להשתתף
במשחק. הן התחילו לדמוע, הפעם היא לא צחקה. מחתה דמעה שאיימה
להתרסק על השטיח. פייד אאוט.