היא עומדת שם והם כולם מדברים אליה, מחייכים אליה, צוחקים
איתה. הם מספרים לה ומשתפים אותה והם גם שומעים אותה עונה
להם.
והעיניים נעצמות והיא לא שומעת כלום, כל הרעש שהיה מסביב
נעלם.
והם אומרים לה שהם אוהבים אותה והם אומרים לה שהיא כל כך יפה
ומיוחדת ושלהם ושהיא חשובה להם. אבל לה זה כבר לא אכפת. היא לא
רואה פה שום זיכרון ליופי או למיוחדות והיא לא מרגישה שייכת
לאף אחד, היא אפילו כבר לא של עצמה. הם לא באמת מכירים אותה
והם שואלים שאלות והיא עונה בחיוך אבל היא לא מקשיבה לשצף
המלים שרץ לה מהפה ואפילו הם (!) שהיו הכל בשבילה, הם כבר לא
אותו דבר.
היא לא מרגישה שייכת והיא רוצה להרגיש חלק ממשהו, אבל היא לא
מוצאת שום מקום כזה וכל מה שהיה פעם השתנה, אבל היא לא יודעת
למה והיא מפחדת לשאול כי אף אחד לא יענה לה, כי אף אחד לא
מבין. כשהיא מחייכת היא רוצה לבכות וכשהיא צוחקת היא רוצה
לצרוח. כשהיא מחבקת היא לא רוצה לעזוב, כי בחיבוק לא צריך
להקשיב. חיבוק אחד ממישהו אחד שלא יגיד שהכל בסדר ושלא ישאל
שאלות. שיעמוד שם ויחבק ולא יעזוב אף פעם, כי היא מוגנת בתוך
החיבוק, היא שותקת בחיבוק, היא מאושרת. היא אהבה בלי מילים.