ענבל,
איך יכולת
לעשות לי את זה,
ענבל?
למה הלכת לי,
סירנה יפהפיה,
מלכת העולם שלי,
סמל,
אומנית.
למה
השארת אותי לבד?
נותרתי
בלא נחמה, ענבל,
בלי קולך המלטף
בלי החיוך שלך
בלי הגיטרה שלך.
את חושיי כולם הסערת,
ענבל,
ואני עודי ילד
רך בשנים.
אך כזו
היית גם את.
ילדה קטנה.
ילדה אבודה.
ילדה טובה שנסחפה.
התנודדת לך
שיכורה
מסטולה.
נהגת בגילופין
מהחיים עצמם
רגע אחד
לפני שחזרת
לפני שהגחת מהאפר
כמו עוף חול מרהיב.
השארת אותי,
ענבל,
עם ההספדים,
עם השרידים,
עם מה שנשאר
ולא נשאר הרבה.
רציתי לנשק אותך,
ענבל,
רציתי להיפרד ממך,
מהמוזה
שלא הכרתי כלל.
אבל ילד קטן הייתי
בן שבע בלבד
ואת,
ילדה קטנה אף את
בת עשרים ושש.