הזריחה הזו שלווה. לאט עולים וחוזרים הצבעים לעולם שלי. אם
השקיעה על העיר היא אנחה גדולה של השבים למיטתם, הזריחה הזו
היא הליטוף והנשיקה העדינה של אהובתם כשהיא יוצאת לעבודה.
הצבעים עמומים, הבתים כחולים-אפורים, השמיים רק מגלים את
היכולות שלהם. במכוניות נוסעים אנשים במהירות מופרזת למיטה.
הציפורים רועשות וגורמות לי לחשוב אם הן שם תמיד, ואנחנו פשוט
יותר רועשים מהן. אני שמח שאני כבר לא מתעצבן מזריחות - פעם זו
היתה היריקה של העולם בפרצופי, כאילו הכל מתקיים למרות שאני
כאן - עכשיו אני שמח לשוט על הכביש, לראות מצד אחד פסים של
צבעים חוורים ועדינים ומצד שני בחורה ישנה. האיברים שלה
מפוזרים ומרוחים על הכל והיופי שלה מתחרה בזה של שאר העולם.
לבסוף אני עולה הביתה, ואז לחדר, ואני מביט בפעם האחרונה על
השמיים וסוגר את החלון. כבר הכל מואר.