ברור לי שלפעמים אני מצליחה לשקר בכזאת טקטיקה מומחית וכמעט
מושלמת, שאם אנשים היו מגלים לדעת, בטח היו נסוגים מהצביעות
הזו או חושבים שאני גאון. תלוי את מי שואלים.

זהו מתכון למקצב חיים נינוח; קמה עם כל בוקר בשמונה, גם כשנותר
לי לפחות עוד רבע שעה לישון, לשתות קפה כאילו ישנתי טוב בלילה.

מתאימה את עצמי לסטנדרטיים המצופים, ולא שוכחת לציית לכל
החוקים המונוטוניים של האנושות.
זוהי נורמה שוחקת וקלת למידה הסתגלותית.
לדעת מתי זה דרוש שאבכה, אילו תכונות אופי רצוי שיהיו לי, מתי
מותר לאכול צהריים, ומתי מצחיק וצריך לחייך. וגם לחשב כמה זמן
כל דבר אמור להימשך.
אולי אני כבר שולטת מוחית על הכימיקליים שלי, עדיין מנסה למצוא
שיטות שונות להפריש דופמין לגוף.

וכשאני לבד אני צריכה לגלות את עצמי. ורק לא להיכנע לזמן.
כדי לעצור את השעון לחמש דק' כנראה שהגיע הרגע למנת ניקוטין.
אין עשן בלי אש, גללי עפר, וזה כבר לא מספק כמו פעם.
בחדר נעול ותקתוקי שעון חסרי משמעות, מותר לגלגל ניירות
ומחשבות זדוניות על הרס עצמי קיצוני ומועיל.
כאילו שאז כל הקרעים יתאחו.
וכשהסיגריה תיגמר, הכל ימשיך לרוץ קדימה והפעם לא יהיה לי קהל
לביים הצגות. רק ליפול מאות פעמים באותו בור בפתח הבית, כל פעם
מחדש, כאילו שזו ההתרסקות הראשונה.
חבל, כי אני שונאת לחשוף חלקים ולהתהלך בין חדרים חשופת מסכות,
זה דורש לגשש בנבכי עצמי ומרגיש כמו חללים זרים.
לומדת להכיר מי אני ולהרשות לעצמי לשחרר קצת שנאה חבויה.
לא נורא, עוד מעט אני אתקלח ואשפוך את כל האמת במערכות הביוב,

כך אוכל לשוב לחיים שיקריים ונוחים.

אבל עד אז, שוב אני חוזרת לדרכים מוכרות ושחוקות, נופלת מחדש
לתהום השקטה שלי.
ולמרות הזוועה... תמיד טוב להרגיש בבית.


27.5.2006
2:40 AM
הכתיבה הזאת מרעיבה אותי ובאלי שניצל :