האוטובוס עמוס גם ככה כשאני עולה עליו. אישה אחת מפנה לי את
המושב שלצידה, ואני נדחקת פנימה ונצמדת לחלון. יש לי נסיעה של
40 דקות הביתה, אז מקום ישיבה במהלכה הוא בהחלט דבר מבורך.
פתאום אני רואה אותו עולה. החולצה האדומה מדגישה את כתפיו
הרחבות, ושערו הכהה אסוף לקוקו קטן וחמוד על העורף. הוא מתמתח
בתנועה חתולית משהו, ונשאר לעמוד ליד הדלת האחורית. ואני בוהה
בו.
במוחי עוברים מאה תרחישים אפשריים לפחות, עשרים משפטי פתיחה
שונים, ואפילו המחשבה איך יהיה להתחתן איתו, ובאיזה צבע נצבע
את הסלון שלנו. אני כבר יודעת שאנחנו שכנים, ואפילו באיזה
בניין בדיוק הוא גר. הידיים שלו נראות חזקות, בדיוק מהסוג
שעוטף בחיבוק חמים בדיוק כשצריך. והשפתיים שלו, כל כך רכות.
מושלמות לנשיקה. והשיער המושלם הזה... בדיוק כזה שניתן לשחק בו
וללטף שעות. כל כך חלק ורך.
הנסיעה נמשכת, והוא מתיישב במקום שהתפנה. הפרופיל שלו כל כך
מושך. העיניים הכהות שלו משתלבות נהדר עם במבנה הפנים שלו.
הלבוש שלו פשוט, אבל לא מרושל. פשוט מושלם.
עוד כמה דקות חולפות, ואישה מבוגרת עולה על האוטובוס, שהתמלא
שוב בינתיים. הוא ממהר לפנות לה את מקומו. לא רק נראה טוב, אבל
גם מכבד מבוגרים, ומנומס. הוא נראה ילד רע כזה, אבל בעצם הוא
מדהים. ומקסים. ומושלם. בדיוק מהסוג שההורים לא יאהבו בהתחלה,
ואז ילמדו להכיר ויתאהבו בו גם הם.
ובעצם מה זה משנה, גם אם הם לא יתאהבו בו, אנחנו נהיה מאוהבים,
וזה מה שחשוב. נברח להתחתן באיזה אי בודד, ונחיה את החיים מיום
ליום, מלאים באהבה ומאושרים.
אנחנו חולפים על פני תחנה נוספת, ואני מחליטה לאזור אומץ
ולהתחיל לדבר איתו כשנרד מהאוטובוס. מה יש, בחורה לא יכולה
לבקש את הטלפון של מישהו שמוצא חן בעיניה?
עוד תרחישים עוברים לי בראש, אלף תשובות אפשריות למאות משפטי
הפתיחה שעולים לי בראש. וכל זה כשאני מדמיינת את ידיו החמות
מלטפות את גופי... אני מנערת את ראשי ומחליטה: זהו זה. כשנרד
מהאוטובוס אגש אליו.
עוד תחנה, ועוד תחנה. ואני רוצה שהנסיעה הזאת תיגמר. עוד תחנה.
אנשים יורדים ועולים. האישה המבוגרת שלצידי התחלפה לה באיש
מבוגר אחר, ואחר כך באישה תימהונית למראה. ובקשישה. תחנה נוספת
חולפת, והתחנה הבאה היא שלי. אני רואה אותו מושיט יד ומצלצל
בפעמון. הלב שלי הולם בקצב מואץ. אני קמה ממושבי ומתקרבת לדלת.
גם הוא, מצידו השני של המעבר. אני מישירה מבט אליו ומחייכת.
הוא מסיט את המבט. האוטובוס עוצר, ואנחנו יורדים. אני ראשונה.
'איזה ג'נטלמן', אני חושבת. אני מתחילה ללכת לכיוון הבית, ואני
שומעת אותו בעקבותיי. אני חוצה את הכביש, והוא לצידי, במרחק
נשימה אחת. אני בטוחה שהוא שומע את הלב שלי דופק חזק כל כך,
ונושמת עמוק. הוא משיג אותי. אולי הוא יתחיל לדבר איתי? אני
מאיטה מעט את הקצב, להתאים את עצמי לקצב צעדיו. הוא מגיע אליי,
וממשיך ללכת. אני מבולבלת. הוא לא חש את הניצוץ? את המשיכה?
אני מגבירה מעט את הקצב, והולכת מאחוריו, צמוד. אף הוא מגביר
את הקצב, ואני רואה שאנחנו מתקרבים לבניין שלו יותר ויותר.
'עכשיו או לעולם לא', אני אומרת לעצמי. עוד נשימה עמוקה,
בעיניים עצומות.
כשאני פוקחת אותן, אני רואה אותו נכנס לבניין שלו. אני ממשיכה
ללכת, הדופק שלי מאט קצת. טוב נו, בפעם הבאה...

לו רק היה לי האומץ...