לפני 4 שנים בדיוק,
גדי מת.
גדי היה החבר הכי טוב שלי בכל העולם...
ואבא אמר שבגלל שהייתי ילד טוב, ולא בכיתי אז הוא יקנה לי כלב
והוא באמת קנה לי...גור קטן...
האמת שלא כל כך רציתי כלב, תמיד רציתי חתול ואם לא חתול אז
לפחות איגואנה...אבל מה לעשות שאימא אלרגית לפרווה של חתולים
והיא שונאת זוחלים...אז התפשרנו על כלב.
אחרי שגדי מת,כולם באו להלוויה שלו וכמעט כולם בכו אפילו אבא
שלו...
בהלוויה כולם סיפרו כמה הם אהבו את גדי...
דפנה המחנכת אמרה שהיה תלמיד למופת, חרוץ וראוי להערכה ואפילו
לא הזכירה שהוא לא הופיע לחצי מהשיעורים ובשיעורים שהופיע הוא
ישב בפינה.
אירית היועצת אמרה שבכל עת ובכל מצב תמיד יכלו התלמידים לפנות
אליו לעזרה ואפילו לא ציינה שהוא ירק עליה ואיים עליה בסכין
שבוע לפני שמת.
מירי השכנה שלו שהיא גם השכנה שלי אמרה כמה שקט הוא היה
ושמעולם לא שמעה ממנו מילה רעה
וגם היא שכחה את כל הביצים שזרקנו עליה כל יום שישי כשהיא חזרה
מהסופר.
דינה הגמדה המעצבנת שבאה בתור נציגה של מועצת תלמידים אמרה
שתמיד עזר לזולת ושיתף אותו בכל פעולותיו, מה שהיה מאוד מוזר
לשמוע כי רק יומיים לפני שמת גדי שפך מלא מלח על שבלולים בחצר
שלה וכל החצר שלה הייתה מלאה בשבלולים מתים...ואבא שלה כמעט
הזמין משטרה...והוא גם אמר שהוא ידאג לסלק אותו מבית ספר.
והכי מוזר שאפילו רפי הירקן שגדי גנב לו פעם 200 שקל, סיפר איך
הוא זוכר אותו אחראי, מסור וישר תמיד.
אחרי שנתיים ...אני עדיין יום יום חשבתי עליו אבל הכלב הזה
שהספיק לשגע כבר אותי שבוע אחרי שקיבלנו אותו עשה לי את
המוות.
בכל פעם שראיתי טלוויזיה הוא הפריע לי ורצה לשחק כל הזמן, קפץ
עלי ועל אורחים והכי מרגיז הוא כל הזמן התחבא לי וציפה שאני
אחפש אותו. אבא שלי לא ממש עזר לי בעניין, בהתחלה הייתי צריך
לשים לו את האוכל פעם ביום, בהמשך אבא כבר אילץ אותי להוציא את
הקרצייה,אני אף פעם לא הבנתי למה אין חיתולים לחיות זה היה
יכול להיות הרבה יותר קל...בכלל באותה תקופה...הייתי מעדיף
שהוא לא יהיה.
באזכרה הכל היה אותו דבר...כולם סיפרו כמה גדי היה טוב לב
ונחמד ...רק שמפעם לפעם באו פחות ופחות אנשים...
כשחזרנו מהאזכרה הלכנו לבית של דורית אימא של גדי שמאז המקרה
קצת השתגעה והחליטה שאחרי כל אזכרה חייבים לחגוג כדי שגדי לא
ירגיש שהוא עושה לאנשים רע.
כשחזרנו הביתה לא מצאתי את הכלב וחשבתי שהוא עוד פעם מתחבא לי
אז הנחתי לו את האוכל והלכתי לראות טלוויזיה...למחרת בבוקר אבא
סיפר לי שהוא מצא את הכלב מת על המדרכה וכנראה שהוא נדרס...
הייתי המום ורגשי רחמים ויגון מילאו אותי... כמובן שלא
בכיתי...
והיום אחרי שנתיים אני עדיין מתגעגע אליו...וכל פעם שאני רואה
כלב...אני נזכר בנזק שלי שהיה כל כך חמוד ומתוק.