כשאני צועדת במסדרון האפור עם דמעות בעיניים, רואה מסביבי את
האנשים עם הצינורות, או סתם אנשים שבוהים במשהו.
פתאום את רואה את החולשה שבאדם, את ההתפוררות והכאב, הקול
הכואב.
כשהגרון חנוק דמעות, וכבר כמה זמן את מנסה להוציא אותי לטיול.
אבל עכשיו הן רק נוצצות.
בית חולים.
רק השם מעורר בחילה.
הוילונות הלבנים והישנים, הצינורות השקופים שמחוברים טוב טוב
לוריד.
המנורה היחידה שדולקת, אולי היא נקודת אור כלשהי בתוך מקום
לבן.
צהוב בתוך לבן לפעמים זה קצת כתום.
צבעים דהויים... ראיתם פעם ורוד פסימי?
הליכה בתוך חלוק כחול תוך כדי הישענות על עמוד. עמוד מסכן
שמחזיק מעמד.
כולם פה מחזיקים מעמד.
כי המקום הזה, זה המקום האמיתי.
ההתמודדות עם הדברים האמיתיים שצבועים יפה.
ולאט לאט הם דוהים...
פה בעצם מתרחשים החיים... ומה שאחרי.

אבל יש פה חלון שצופה לחיים.
הוא עוד אופטימי, רואים בו שקיעה ותזוזה.
עצים ירוקים, ימים רחוקים ומכוניות שצופרות.
המון צבעים. חנוק פה.
צריך מדי פעם לפתוח חלון.
או לצאת דרך הדלת, אבל היא סגורה.
התריס עולה למעלה כמו זריחת השמש, היא עוד תבוא מתישהו.

הלוואי שהשמש תחזור להיות כתומה.