"עכשיו אתה זקן, אתה עייף ומכוער, תמיד היית איש מוזר. בורח
כבר שנים, מפחד אלוהים, רחוק מאנשים חיים."
                   (יהודה פוליקר קין).  

לגמתי מן הקפה תוך כדי שאני מתבונן סביב. המקום היה כמעט ריק
מאנשים בשעה הזו. רק צעירה מתולתלת שישבה מעבר לבאר לכדה את
מבטי. לרגע אחד מבטינו הצטלבו. היא חייכה לעברי.
"הי," לחשו שפתיה. היה בעיניים שלה איזה משהו תמים, ילדותי.
איזו מין אופטימיות שמחה שכזאת.
לעזאזל, חשבתי לעצמי, למה לא? יותר מדי זמן חייתי במחתרת.
הייתי זקוק נואשות לאישה. יותר מזה, הייתי זקוק לחברה אנושית.

הנדתי לעברה בראשי, תוך כדי שאני מנסה לעטות על פני את הפרצוף
הידידותי ביותר שלי. רק אז הבחנתי בטלפון הזעיר שהיא אחזה בכף
ידה.
"מה קורה איתך?" היא המשיכה למלמל אל תוך המכשיר "אתה מגיע?
אני פה בבית קפה, מחכה לך. טוב, תשתדל להגיע מהר. יש כאן איזה
איש אחד נורא מפחיד שכל הזמן מסתכל עלי."

השפלתי את מבטי. אידיוט, אמרתי בלבי, כמעט הסגרת את עצמך. מה
קרה לך, אתה לא זוכר את הכללים? עליך תמיד להיראות שקוע
בענייניך, לעולם לא לפתוח איתם בשיחה, לעולם לא ליצור עם אחד
מהם קשר עין והכי חשוב: לעולם לא להתקרב אל הנשים שלהם. זהו
מתכון בטוח לאסון. מעבר לעובדה שבזה אתה כמעט בוודאות חושף את
עצמך, הרי זה ממילא חסר סיכוי: כל המחקרים מראים שבני מינך רק
דוחים אותן.
סימנתי בידי למלצרית וביקשתי את החשבון. יכול להיות שהבחורה
זיהתה אותי. אולי המב"דניקים נמצאים כבר בדרך לכאן. כל שנייה
יכולה להיות עכשיו קריטית.
המלצרית התעכבה. העפתי מבט לעבר הדלת. אסור היה לי להיראות
לחוץ. אסור היה לי לעשות שום דבר שימשוך תשומת לב. אני חייב
להיראות קר רוח. ממהר - כן, אבל בשום אופן לא מפוחד. שני אנשים
במשקפי שמש נכנסו אל תוך בית הקפה. לרגע אחד כבר חשבתי לזנק
החוצה. אבל לא, הם נראו מבוגרים מדי ושמנים מדי בשביל להיות
מב"דניקים.
המלצרית חזרה עם החשבון. שילמתי בלי להוציא מילה וניגשתי אל
הדלת. השטח נראה נקי. אם כך, כנראה שבסופו של דבר פחדתי לחינם.
הם לא זיהו אותי. חמקתי החוצה ופסעתי בצעדים נמרצים במורד
הרחוב. הפעם זכרתי להימנע מכל קשר עין. השתדלתי כמיטב יכולתי
להיראות טרוד, ענייני, שקוע כל כולי בעסקיי. איש עסקים רציני
שממהר לפגישה.

בשנת 2012, בכנס בינלאומי שנערך באוניברסיטת מלבורן בנושא
גנטיקה, הציג צוות של חוקרים מאוניברסיטת מסצ'וסטס את מה
שהוגדר על ידי אחדים בתור 'התגלית החשובה ביותר בביולוגיה מאז
פיצוח הקוד הגנטי'. לטענת חברי הצוות הם הצליחו לבודד קבוצה של
גנים בכרומוזום X שמשפיעים באופן כמעט מלא על התפתחותן של
מרבית תכונות האופי באדם הבוגר.
עבור רבים, בכך הוכרע למעשה הויכוח רב השנים בין חסידי התורשה
לחסידי הסביבה סביב סוגיית הגורמים המעצבים את אישיותו של
האדם. אישוש לדעה זו התגלה בסדרה של מחקרים שהראו התאמה כמעט
מלאה במבנה האישיות בין אנשים בעלי מבנה גנטי דומה, על אף
השוני הקיצוני באורחות חייהם ובסביבה שבה הם גדלו.
כמובן שלא חלף זמן רב וכבר החלו בכלי התקשורת לרקום ספקולציות
סביב האפשרות להנדס את אופיים של תינוקות על פי הזמנה. אולם
פרופסור סטיבן זוסמן, מי שעמד בראש המחקר (ומאוחר יותר גם זכה
בפרס נובל על תגליתו) מיהר לצנן את ההתלהבות:
"זה לא מדויק לומר שכל גן משפיע על תכונת אופי מסוימת." הוא
אמר בריאיון למגזין 'סיינטיפיק אמריקן' "זה גם לא נכון שאנו
יכולים להצביע על גן מסוים ולהגיד 'זה הגן של האינטליגנציה, זה
הגן של היצירתיות' וכן הלאה. רחוק מזה. למעשה, הצלחנו לבודד
קבוצה של קרוב לשש מאות גנים המהווים 'תכונות יסוד'. כלומר אלה
הם מעין צבעי תשתית, שכל שילוב אפשרי של כמה מהם יכול להשפיע
על התפתחותה של תכונת אופי מסוימת. כרגע עוד אין לנו את התמונה
השלמה, אבל אני מאמין שלא ירחק היום ונוכל להצביע על קבוצות של
חמישה-שישה גנים שהשילוב ביניהם יוצר תכונות כמו אינטליגנציה,
כריזמה, יצירתיות וכדומה.
"אבל עדיין, חשוב להדגיש שכל הדיבורים על הנדסה גנטית בהקשר
הזה הם קשקוש מוחלט. אין לנו כיום שום אפשרות ליצור בעובר
אנושי גנים שכאלה באופן מלאכותי. ואפילו אם יום אחד נוכל לעשות
זאת - מה שלא נראה כרגע כל כך סביר - להערכתי התערבות שכזאת
עלולה לשבש את כל המערך הגנטי של העובר ולהביא למותו. המקסימום
שאנחנו יכולים לקוות לו בעקבות התגלית הזו, הוא שבעתיד הקרוב
נוכל להתבונן במבנה הד.נ.א. של העובר ולפי זה לדעת איזה מין
אדם הוא יהיה ומה יהיו קווי האופי שלו. לעניות דעתי זה לא
מעט."

כבר כמעט חודש עבר מאז הפעם האחרונה שהייתי בבית. כבר כמעט
חודש שאני בורח, מחליף כתובות בכל לילה, לא משתמש בכרטיס
אשראי, לא מדבר בטלפון, לא יוצר שום קשרים. כבר כמעט חודש שלא
דיברתי עם איש. טוב, אני יכול רק להתנחם בזה שגם לפני כן לא
היו לי משפחה או חברים קרובים, כך שלא מדובר כאן על איזה אובדן
יותר מדי משמעותי. מצד שני, צריך לזכור שאילו אכן היו לי משפחה
או חברים קרובים, סביר להניח שמלכתחילה לא הייתי מגיע למצב
הזה.
כמובן שהסיפור הזה לא התחיל רק לפני חודש. לאמתו של דבר כבר
שנים שאני נאלץ לחיות בפחד. כבר שנים שאני חי בזהות כפולה. אבל
עד לאחרונה הייתי בטוח שהכיסוי שלי מחזיק מעמד. אחרי הכול
הייתי אזרח נורמטיבי, אדם שיש לו עבודה מסודרת, שמשלם את כל
החשבונות בזמן ושלא מסתבך בצרות. הרי תמיד  אומרים שהמב"דניקים
נטפלים רק אל אנשי השוליים, אל התימהונים, החריגים והמובטלים,
לא? ובכן אני בהחלט לא הייתי שייך לקבוצה הזאת. מצד שני, גם אף
פעם לא הייתי אחד מאלה שמגזימים בהעמדת הפנים שלהם: אתם
יודעים, אותם הטיפוסים ששואגים בקולי קולות בטלפון הסלולארי,
שמספרים לכם בכל הזדמנות על האקסיות שלהם ועל החברים מהצבא,
שמגיעים ביום ראשון למשרד באיחור ומספרים לכל מי שמוכן לשמוע
על המסיבה של אתמול. לא, אני בהחלט לא הייתי אחד כזה. אני תמיד
הצגתי חזות של אדם עסוק, ענייני, כזה שאין לו זמן לשטויות.
תמיד הקפדתי שלא למשוך תשומת לב ושלא לבלוט יתר על המידה.
כשהייתה מתפתחת שיחה במשרד תמיד הייתי משתתף בה ותמיד גם הייתי
נזהר שלא להגיד דברים חריגים מדי. לתומי חשבתי שאם אמשיך בצורה
כזאת אני אוכל להסתתר לנצח. ובכן, מסתבר שטעיתי.
הצרות התחילו באותו בוקר, כשהתיישבתי ליד השולחן והדלקתי את
המחשב. עדי זרק אלי מבט של שותף לדבר עבירה.
"היה על הפנים, הא?"
"מה היה על הפנים?"
"מה פירוש מה? המסיבה."
"על איזו מסיבה אתה מדבר?"
"נו, המסיבה שהייתה אתמול, אצל רות מהנהלת חשבונות. מה לא
היית?"
"אה," השתדלתי להיראות כנזכר "בטח, המסיבה הזאת. לא, לא הייתי.
אני לא סובל את המסיבות האלה של המשרד. וחוץ מזה גם כאב לי
הראש."
הוא הרכין את ראשו חזרה אל המחשב. רק אז חלחלה בי ההכרה: זה לא
יכול להיות סתם צירוף מקרים. זה לא שהם סתם כך שכחו להודיע לי.
זה גם לא שהם סתם לא מחבבים אותי. אם הם לא הזמינו אותי כנראה
שהם כבר מתחילים להרגיש משהו. מרגע זה ואילך זה רק עניין של
זמן עד שמישהו יתקשר למשטרה. התבוננתי בפניו של עדי. שיערתי
שעד מהרה הוא יבין את זה בעצמו. אסור היה לי להישאר במשרד הזה.

"לאן אתה הולך?" הוא שאל כשקמתי ממקומי.
"אני קופץ רגע לשירותים. אם קובי מחפש אותי תגיד שאני כבר
מגיע."
ניסיתי ללבוש על פני את ההבעה התמימה ביותר בזמן שעשיתי את
דרכי אל המדרגות. לרגע אחד עוד אמרתי לעצמי שאני סתם פרנואיד,
אולם בשנייה שלאחר מכן כמעט והתנגשתי בארבעה צעירים גברתנים
וקצוצי-שיער שהיו בדרכם למעלה. בזמן שהתנצלתי ופיניתי להם את
הדרך עוד הספקתי להבחין בנרתיקי האקדחים שמבצבצים מחגורותיהם.
מסתבר שמישהו כאן לא לוקח סיכונים. ידעתי שאני חייב לברוח.
כבר עשיתי את דרכי אל החניון כשלפתע נעצרתי. מן הסתם המכונית
נמצאת תחת מעקב. אין ברירה, אני צריך להתחיל להתרגל לחשוב כמו
אדם שנמצא במנוסה. סימנתי בידי למונית חולפת והתיישבתי בתוכה.
הייתי מבוהל, שטוף בזיעה. לא הייתי מסוגל לחשוב בהיגיון. לרגע
אחד אפילו חשבתי להסגיר את עצמי. אבל לא, מיהרתי להתעשת. אסור
לי לעשות שטויות. שמעתי כבר מספיק סיפורים על מה שקורה למי
שנופל לידיהם של המב"דניקים. אני הרי לא רוצה לבלות את שארית
ימי כשאני כלוא באיזה מוסד ממשלתי והמוח שלי מטושטש מרוב סמים.
שוב ושוב אמרתי לעצמי שכל מה שאני צריך לעשות זה רק לשמור על
קור רוח. לפעול מתוך היגיון. קודם כל אני צריך לקפוץ לדירה,
לקחת כמה דברים, להוציא את כל הכסף מהבנק - ואז להיעלם. אם אני
רק אפעל בשכל, אזי כמו שהתחמקתי מהם עד היום אני אוכל גם
להמשיך להתחמק בעתיד. רק לא להיכנס לפאניקה.  
"עצור כאן." אמרתי לנהג.
"זה יוצא לך עשרים ושבע שקל."
שלחתי את היד לארנק תוך כדי שאני מביט על הבניין שבו התגוררתי
מזה חמש שנים. רק במבט השני הבחנתי במכונית הלבנה שחנתה
למרגלותיו ובשני הצעירים במשקפי שמש שישבו בה.
"סע, סע!" קולי נשמע באוזניי היסטרי.
"מה אתה רוצה? לאן לנסוע?"
"לא משנה, רק סע. מהר, בבקשה!" ידיי רעדו. הנהג מן הסתם כבר
התחיל לחשוד, אבל זה כבר לא היה משנה. שום דבר כבר לא היה
משנה. לעזאזל, חשבתי, רק שהסיוט הזה ייגמר.
ומאז אני בורח. מחליף שמות וזהויות, מתגורר במלונות מטונפים או
בגנים ציבוריים. חי במחתרת, נמלט, חומק בין הצללים. ככל שהזמן
עובר המיומנות שלי בזה רק הולכת ומשתפרת. אפשר לומר שכבר הפכתי
למומחה. אני יודע שאם אני רק אמעד פעם אחת, אם רק אעשה את
הטעות הקטנה ביותר הם מיד יעלו עלי. סביר להניח שמתישהו הם
יעלו עלי גם אם לא אעשה שום טעות. הרי אי אפשר להתחמק מהם
לנצח. אבל אף על פי כן אני לא מתכוון להיכנע. אותי הם לא יתפסו
כל כך בקלות.


"תסמונת קין או בשמה הרשמי 'הפרעת התנהגות אנטי חברתית'    
 (ASDB; Anti Social Disorderly Behavior) הנה אחת ההפרעות
הנפשיות הנפוצות ביותר בעולם המודרני. מחקרים מראים כי קרוב
לאחוז מכלל האוכלוסייה בארצות המערב סובל ממנה ברמה כזו או
אחרת. על פי רוב, אדם הסובל מתסמונת קין יתאפיין בהתנהגות
חריגה, בחוסר השתלבות מוחלט בסביבה ובהיעדר כל יכולת ליצור
קשרים חברתיים.
ד"ר ארצ'יבלד מקנזי, מי שאבחן לראשונה את תסמונת קין, טוען כי
התנהגותם של ילדים הסובלים ממנה מגלה מאפיינים של 'זיקית
הפוכה' - כלומר, בכל מצב ובכל סביבה חברתית שבה יימצאו, אותם
ילדים יאמצו עד מהרה דפוסי התנהגות וחשיבה הפוכים לאלו של
סביבתם. לדבריו, על פי רוב הדבר נעשה שלא במודע. אולם, גם
באותם מקרים שבהם הילדים הבחינו בכך וניסו להתאים את התנהגותם
להתנהגות הקבוצה, הרי שבמרבית המקרים הדבר לא עלה בידם.
מחקרים שנעשו לא מכבר הראו שכאשר מוחדר לתוך קבוצת אנשים אדם
הסובל מתסמונת קין, הרי שעד מהרה דפוסי ההתנהגות החריגים שלו
הופכים אותו למבודד ודוחים - שוב, על פי רוב כלל לא באופן מודע
- את יתר חברי הקבוצה. מסיבה זו ילדים הסובלים מתסמונת קין
יתאפיינו מחד ברצון להשתלבות ובכמיהה חזקה לקשר ומאידך,
בבדידות ובחוסר יכולת לפתח קשר שכזה.
אצל מבוגרים הסובלים מתסמונת קין עשויים להתפתח דפוסים של
עוינות כלפי החברה, של התבודדות, של נדודים ממקום למקום ושל
חוסר יכולת להשתלב במעגל העבודה. לרוב מבוגרים שכאלה יתקשו
ליצור או לקיים קשרים חברתיים או אינטימיים מסוג כלשהו, אך עם
זאת יחפשו באורח נואש אחר קשרים שכאלה. במקרים קיצוניים הלוקים
בתסמונת קין עלולים גם לגלות נטיות לאלימות, לקיצוניות דתית,
למיניות חריגה או אף להשקפת עולם קיצונית ובלתי מקובלת.
על פי מרבית המומחים מדובר במחלה גנטית הנפוצה בקרב גברים
ונשים כאחד, ללא הבדלי מוצא או גזע. (אם כי ישנן קבוצות
אוכלוסיה מסוימות - כדוגמת יהודים יוצאי גרמניה - אצלם המחלה
נפוצה במיוחד). כל הטיפולים הפסיכולוגיים או ההתנהגותיים שנוסו
עד כה נתגלו כבלתי יעילים וכיום המחקר בתחום מתמקד בעיקר
בניסיונות לפתח טיפול תרופתי יעיל למחלה - אך עד כה ללא תוצאות
חד משמעיות. "
     (מתוך 101מושגי יסוד בפסיכיאטריה תל-אביב 2015).


במשך שעות ארוכות שוטטתי ברחובות האפלים והקרים. הייתה לי
תחושה עמומה שזהו הלילה האחרון שלי. יותר מדי זמן כבר הצלחתי
להתחמק מהם. לבי אמר לי שהלילה הזה אני אתפס. כל מכונית חולפת
גרמה לי לעצור את נשימתי. כל אדם ברחוב נראה לי פתאום כמו סוכן
סמוי של המב"ד.
התבוננתי סביב, על הרחוב ההולך ומתרוקן מאדם. רק לפני שנים
אחדות הרחובות האלה היו מלאים אנשים: הומלסים, קבצנים,
נרקומנים, או סתם תימהונים. עכשיו הם כולם נעלמו. הם הרי היו
הראשונים שלקחו אותם. מי שכעת שוטט ברחוב היה בולט לעין. חשוף.
חריג.
צעדיי הפכו איטיים יותר ויותר. הייתי עייף. עייף עד מוות. יותר
מכל השתוקקתי להתיישב באחת הכניסות החשוכות, להתכרבל במעילי
ופשוט לנוח. לישון. לעצור, להפסיק את המרדף האינסופי הזה. אבל
לא, ידעתי שאסור לי להיכנע. מיששתי את הסכין הקפיצית שבכיסי.
זה אומנם לא היה כלי נשק מרשים במיוחד וידעתי שהמב"דניקים
מיומנים מאד בשימוש באקדחים שלהם, אבל לפחות כך אני אוכל לאלץ
אותם לפתוח באש. כך אני אוודא שהם לא יתפסו אותי בחיים, שהם לא
יהפכו גם אותי לאיזה זומבי בכותונת משוגעים, כמו שהם עשו לכל
השאר.
נשענתי על אחד הקירות וניסיתי לתפוס כמה שניות של מנוחה. מישהו
מעבר לכביש נעמד במקומו ונעץ בי מבט. מיהרתי לשלוף את הטלפון
הכבוי מכיסי ולהתחיל לנהל שיחה דמיונית. זה היה אומנם תרגיל
ישן, אבל בדרך כלל הוא פעל. מזווית עיני הבחנתי שהאיש ממשיך
להתבונן בי. התחלתי ללכת בצעדים נמרצים, תוך שאני מנסה להיראות
שקוע בשיחה. האיש התחיל ללכת אחרי. הגברתי את קצב צעדיי, משתדל
שלא להביט לאחור. שלט מהבהב של פאב לכד את תשומת לבי. היה לי
שבריר של שנייה להחליט: זה היה אומנם מסוכן, אבל לא הייתה לי
ברירה. בפנים היה לי סיכוי גדול יותר להיעלם. הכנסתי את הטלפון
לכיסי ומיהרתי להיבלע בתוך הפתח.


פרופסור זוסמן, מהו בעצם 'גן המפלצת' ומה כל כך מיוחד בו?
"'גן המפלצת' הוא הכינוי שניתן לגן BHDT, אחד מהגנים בכרומוזום
X שהנם אחראים על מבנה הקישורים במוח וממילא גם על התפתחותה של
מה שאנו נוהגים לכנות בשם 'אישיות'. בגן עצמו אין שום דבר
מיוחד. הוא מורכב מרצף של קרוב לחמש מאות חומצות אמינו והוא
איננו שונה במבנהו מיתר הגנים המשתייכים לאותה קבוצה. אולם בכל
הנוגע לאדם הנושא בתוך הד.נ.א. שלו את גן BHDT - ובכן, אפשר
לומר כמעט בוודאות שאדם כזה עתיד לגרום סבל רב לעצמו ולכל
הסובבים אותו."
וזה מפני שזהו בעצם הגן שאחראי על 'תסמונת קין'?
הפרופסור נראה מסויג משהו "לא מדובר כאן רק על תסמונת קין. את
צריכה להבין שהימצאותו של BHDT בתוך הד.נ.א. משפיעה גם על
התנהגותם של גנים רבים אחרים. אנחנו מדברים כאן על גן שיכול
להפעיל סדרה שלמה של גנים שקיימים אצל מרבית האנשים, אבל במצב
רגיל הם רדומים. הגן הזה גם יכול לשנות את התנהגותם של גנים
רבים אחרים ולהפוך אותם למסוכנים.
"קחי למשל קבוצה של שנים-עשר גנים שנהוג לכנותם 'הגנים
המתפללים'. אדם שיש לו צירוף כלשהו של חמישה מתוך שנים-עשר
הגנים האלה, סביר להניח שיהיה אדם בעל נטייה דתית או רוחנית
חזקה. כמובן שהצירופים השונים יקבעו את סוג הדתיות הספציפי
שלו. אולם, אם יהיו לו את הגנים המתפללים ובנוסף להם את גן
BHDT, אזי כמעט בוודאות הוא יהפוך להיות קנאי דתי, פונדמנטליסט
ואולי אפילו טרוריסט.
דוגמה נוספת: ישנה קבוצה של קרוב לשלושים גנים שמשפיעים על
יכולתו של אדם להנהיג. אפשר למצוא אותם אצל פוליטיקאים, מנהלים
מצליחים, קצינים קרביים ואפילו אצל מאמני כדורסל מובילים. ככל
שתהיה לאדם כמות גדולה יותר מן הגנים הללו כך יכולת הפיקוד
והמנהיגות שלו תהיה מרשימה יותר. פשוט, לא? אולם כאשר יש לו את
כל אותם גנים פיקודיים ובנוסף להם את BHDT- ובכן, אז יש לנו
עסק עם דיקטאטור. עם אדם שינצל את יכולת המנהיגות שלו רק בשביל
לגרום הרס."
במילים אחרות אתה אומר שהגן BHDT הופך כל אדם למסוכן?
"אולי מסוכן זו לא המילה הנכונה. יהיה יותר מדויק לומר שהגן
הזה הופך את האדם למבודד, וממילא גם מקצין בצורה מסוכנת את כל
יתר הנטיות שלו. תראי, אני יודע שבמחקרים שעשינו מצאנו את BHDT
אצל 98 אחוז מהרוצחים הסדרתיים, אצל 90 אחוזים מהטרוריסטים
שיצאו לפיגועי התאבדות, אצל 72 אחוזים מהאנשים המאושפזים
במוסדות פסיכיאטריים. למרבה הצער אין לנו תיעוד של הד.נ.א. של
דמויות היסטוריות כמו היטלר, סטלין או פול פוט, אבל אני משוכנע
שאם היינו בודקים אותם היינו מגלים שגם הם נשאו את גן BHDT.
"כמובן שגם אם התמזל מזלו של האדם ואין לו נטיות לאלימות,
לפונדמנטליזם או לקיצוניות פוליטית, גם אז גורלו לא כל כך שפר
עליו. במקרה כזה BHDT יגרום לו לפתח תסמונת קין ולעתים קרובות
גם לדיכאון קשה ואף לנטיות אובדניות."
כמו שאתה בוודאי יודע, בעקבות המצב הבינלאומי נשמעות לאחרונה
יותר ויותר קריאות להטיל פיקוח על אנשים בעלי גנים מסוכנים.
וועדה מיוחדת של האו"ם אפילו דנה בנושא כרגע. האם היית ממליץ
לצרף גם את BHDT לרשימת הגנים שבעליהם צריכים פיקוח?
"בעיני כל הרעיון של 'גנים מסוכנים' הוא קצת בעייתי, בלשון
המעטה. יש למשל קבוצה של שמונה גנים שאחראים על נטייה לאלימות.
אבל הגנים האלה קיימים בצירופים כאלה או אחרים אצל קרוב לשבעים
אחוז מן האוכלוסייה. רק צירוף של כל השמונה יחד הופך אותם
לאלימים. בנוסף לכך, הגנים האלה קיימים גם אצל אנשי עסקים
תחרותיים, אצל ספורטאים מצטיינים ואצל שוטרים. החברה האנושית
לא יכולה להתקיים בלי האנשים האלה. כנ"ל לגבי יתר התכונות
שמוגדרות בתור 'מסוכנות'. המקרה של BHDT הוא כמובן שונה. כאן
לא מדובר על גן שנושא איתו יכולת מסוימת. כאן מדובר על גן
שנושא איתו רק סבל ובדידות. לדעתי החברה בהחלט צריכה לשאוף
להמעיט ככל האפשר במספר האנשים הנושאים את הגן הזה, לטובתם
שלהם. כמובן שצריך להיזהר שלא לעבור את הגבול. יש להקפיד לשמור
על זכויות האדם הבסיסיות. אולם לדעתי, חובתה של החברה לנקוט
בכל האמצעים החוקיים בכדי להמריץ את האנשים שנושאים גן זה שלא
להביא ילדים לעולם."
(מתוך "החיפוש אחרי גן המפלצת" מוסף הארץ 17 ביולי, 2019).

מיד כשנכנסתי הבנתי שעשיתי טעות. זה היה מקום גדול מדי, מואר
מדי, יוקרתי מדי. האנשים שם נראו יפים מדי ומרוצים מדי. ידעתי
שבסביבה שכזאת אני עשוי לבלוט לעין. הרגשתי שמכל עבר ננעצים בי
מבטים. לפני שהספקתי להסתובב ניגש אלי שרירן בחולצת גולף
שחורה. "ערב טוב, אדוני. מקום אחד?" "שניים. אני מחכה למישהו."
עוד תרגיל ישן, אבל יעיל.
הזמנתי בירה. עוד טעות. כולם יודעים שבירה זה משקה של בודדים.
כנ"ל גם לגבי ויסקי. האנשים השמחים והחברותיים שישבו סביבי שתו
כולם כל מיני קוקטיילים יקרים בצבעים משונים.
העפתי מבט חשדני סביב. אומרים שהפאבים הללו תמיד שורצים סוכנים
של המב"ד. אומרים שהם יודעים שבמוקדם או במאוחר אנחנו נגיע
לשם, לחפש קצת חברה אנושית. הם בודאי יושבים כאן היכנשהו,
מסתכלים על הקהל, מנסים לחפש סימנים מחשידים, מוכנים לזנק.
אני זוכר שפעם אחת כבר יצא לי לראות אותם בפעולה. זה היה לפני
כמה שנים, בתקופה שעוד הייתי הולך לפאבים. ישב שם איזה טיפוס
רגיל למראה ששתה ושתה, עד שלפתע יכולתי לראות כיצד כל התחפושת
שלו קורסת. פתאום הוא היה נראה כל כך אבוד, כל כך נואש. הוא
התחיל לצחוק בקול, לחלק צ'אפחות לכל הכיוונים, לנסות להתחיל
בצורה גמלונית עם כל בחורה שהייתה בטווח ראיה. כשהוא ראה שזה
לא עוזר הוא שלף טלפון סלולארי והתחיל לנהל שיחה צעקנית,
שמורכבת בעיקר מהמילים 'אחי' או 'גבר'.
ואז הם הופיעו. שלושה גברתנים הקיפו אותו פתאום, כאילו צצו
משום מקום. אחד מהם עקר מידו את הטלפון ואמר "סליחה אדוני, אני
חושב שהטלפון שלך סגור." לפני שהמסכן הזה הספיק לענות קפצו
עליו השניים האחרים, הפילו אותו על הרצפה ושמו עליו אזיקים.
אני כמובן לא אמרתי כלום. קודם כל לא רציתי לחשוף את עצמי וחוץ
מזה, כולם יודעים שאין שום סולידאריות בין הבודדים. אצלנו זה
כל אחד לעצמו.
לגמתי מהבירה והעפתי עוד מבט מסביב. עיניי נתקלו בבחורה רזה
וחיוורת, בעלת עיניים עצובות. הפעם עמדתי בפיתוי ולא החזרתי
מבט.
ידעתי כמובן מה היא. הרי אומרים שאנחנו תמיד מסוגלים לזהות את
בני מיננו. זו גם הסיבה, כך אומרים, שהמשטרה לפעמים לוכדת
בודדים והופכת אותם למשתפי פעולה, לכאלה שתפקידם לזהות את
אחיהם לסטייה בתוך ההמון. זאת יכולה אם כן להיות מלכודת. בכל
מקרה, אסור היה לי לקחת את הסיכון. עמדתי להמשיך לשתות כשיד
הונחה על כתפי.
"מה העניין, גבר?"
"סיימת לשתות?"
"נגיד שכן, למה?"
"אם ככה אני מבקש שתקום ותצא."
ניסיתי לצחוק "אחי, מה זה הדיבור הזה?"
"אדוני, אנחנו לא רוצים כאן בעיות. אתה לא רוצה שנקרא
למב"דניקים, נכון? אם כך אני מבקש שתסיים לשתות ותצא מכאן. זה
בסדר, אין צורך לשלם. הבירה על חשבון הבית."
לא היה טעם להתווכח. כנראה כבר אפשר לזהות מיד מי אני. אני
חייב אם כן להתרחק מבני אדם, אני חייב להיעלם.
מישהו נתקל בי ביציאה. הרמתי את עיניי. זאת הייתה הבחורה בעלת
העיניים העצובות.
"סליחה, אתה יודע אולי איך מגיעים..."
"מצטער אבל אני פשוט נורא ממהר." הסתובבתי והתרחקתי משם בצעדים
מהירים. הייתי באמת חייב להיעלם.

בשנת 2022, בעקבות גל של אירועים אלימים ומעשי טרור, קיבל
הקונגרס האמריקני החלטה האוסרת על אנשים הנושאים 'גנים
מסוכנים' להיכנס לתחומי ארצות הברית. בין הגנים שהוגדרו
מסוכנים היה גן DAM2 שנחשב כגן האחראי על נטייה לאלימות קשה
במיוחד, גן GHV, שאחראי לנטיות פדופיליות וכן גן BHDT - הגן
הקשור לתסמונת קין.
כשנה לאחר מכן התקבל חוק המחייב אנשים הנושאים גנים שכאלה
לעבור תהליך של עיקור או סירוס כימי. בחמש השנים הבאות התקבלו
חוקים דומים במרבית מדינות המערב, ובכללם ישראל.
בשנת 2025, בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישה התנועה לזכויות האזרח,
קבע בית המשפט שהמדינה איננה רשאית לכפות על אדם סירוס בכוח
וכי יש לאפשר לאנשים הנושאים את הגנים המסוכנים לבחור במקום
זאת באשפוז ובטיפול תרופתי.
באותה שנה, לאחר שהמדינה נתקלה בקשיים בניסיונותיה לחייב את
האזרחים בעריכת בדיקה גנטית, הוחלט להקים מחלקה מיוחדת במשרד
לביטחון פנים שתפקידה לאתר אנשים הנושאים מטען גנטי מסוכן,
לעצור אותם ובמידת הצורך גם לאשפז אותם בכפייה. שמה הרשמי של
אותה מחלקה היה 'היחידה לאיתור חריגות גנטיות'. אולם, עקב
המרדף הבלתי נלאה שניהלה היחידה כנגד אנשים החשודים כלוקים
בתסמונת קין, היא זכתה עד מהרה לכינוי 'משטרת הבדידות', או
המב"ד.
בשנת 2027 יצא המשרד לביטחון פנים במסע פרסום מסיבי שנשא את
הכותרת 'עזרו לנו לעזור להם'. בשלטי חוצות, במודעות בעיתונים
ובתשדירים ששודרו שוב ושוב, נקרא הציבור לדווח על אנשים
שהתנהגותם מעידה שהם נושאים גנים מסוכנים:
"אתם בודאי מכירים אותם," נאמר בתשדירים "הם חיים לבד, אין להם
כמעט חברים. הם לא מחייכים, לא הולכים למסיבות, שותקים הרבה.
הם אולי אומרים שהכול בסדר, אבל אתם יודעים שאין זה כך. למענם,
אסור לכם לשתוק. התקשרו אלינו, דווחו. רק כך נוכל לעזור להם.
רק כך תהיה לכולנו מדינה נקייה ומאושרת."
במקביל למסע הפרסום המסיבי נפתח גם מכרז ממשלתי לאספקת שרותי
אשפוז, עבור אלפי העצורים החדשים. בספר המכרז נאמר כי המדינה
מתחייבת לקבל את ההצעה הזולה ביותר.

כולם יודעים שהמב"דניקים משקיעים מאמצים אדירים בניסיונות
לזהות אותנו. הם עוברים לצורך זה קורסים והשתלמויות מיוחדות
והם אפילו מעסיקים צבא שלם של מומחים ופסיכולוגים שכל תפקידם
הוא למפות את דפוסי ההתנהגות שלנו. לנו, לעומת זאת, אין שום
בעיה לזהות אותם. אולי זה קשור להבדלים ברמת האינטליגנציה
הממוצעת. לחלופין, אולי זה קשור לחיבה המשונה שיש להם לתספורות
קצוצות, לאקדחים ולמשקפי שמש.
בכל מקרה, כשראיתי את שני הצעירים השריריים שניצבו ברחוב,
ידעתי מיד מי הם. לא הופתעתי. גם לא ניסיתי לברוח. במקום זה
אחזתי בסכין שבכיסי.
כבר עמדתי לשלוף אותה כשאחד מהם קרא "גברת, תעצרי רגע."
לקח לי דקה להבין שלא אני הייתי המטרה שלהם. הם ניגשו בצעדים
בטוחים אל הבחורה בעלת העיניים העצובות.
"אפשר לדעת איך קוראים לך?"
"אה...אני דנה...דנה שטרן..."
"תעודות בבקשה."
הם סגרו עליה משני הכיוונים, כמו שני זאבים שלכדו ארנבת
מבוהלת. זה היה פשוט מעורר רחמים. הסבתי את מבטי. ידעתי שעלי
להתרחק משם. הרי אין סולידאריות בין הבודדים. אצלנו זה כל אחד
לעצמו.
"אה...אני מצטערת, נראה לי ששכחתי את התעודות..."
"בואי איתנו בבקשה." אחד מהם הניח יד כבדה על כתפה. "אני מקווה
שאת לא חושבת אפילו לנסות לברוח."
זה אכן היה מעורר רחמים. לפני שהבנתי מה אני עושה ניגשתי
אליהם.
"הי דנה, מה קורה? מי האנשים האלה?"
אחד הבריונים חסם את דרכי. "משטרה. לאיפה אתה חושב שאתה הולך?"

"לאיפה אני חושב שאני הולך? מה זאת אומרת? חברה שלי שתתה קצת
יותר מדי ואני רוצה לעזור לה להגיע הביתה. יש איזה חוק נגד
זה?" ניסיתי ללבוש על פני הבעה תמימה ככל האפשר.
השוטר היסס. "יש חוק נגד זה? לא, סתם ככה הפרצוף שלך לא מוצא
חן בעיני. יש לך איזו בעיה עם זה? או שאולי אתה במקרה רוצה
לבלות את הלילה באיזה תא מעצר נחמד?"
ידעתי שעשיתי טעות כשהתערבתי. מעצר משמעותו בדיקה גנטית. בדיקה
גנטית משמעותה אשפוז לכל החיים. אבל כעת כבר לא יכולתי לסגת.
קירבתי את פני אל פרצופו של השוטר. "סליחה? אדוני השוטר, היחס
שלך לא כל כך נראה לי. אני רוצה בבקשה לרשום את הפרטים שלכם."

זה היה טירוף, טירוף מוחלט. כבר שמעתי שעצרו אנשים על הרבה
פחות מזה. אצבעותיי המיוזעות כבר מיששו את הסכין. יכולתי לראות
את ההתלבטות על פניו של השוטר. חברו לחש משהו על אוזנו.
"יאללה," הוא אמר לבסוף "קח את החברה המכוערת שלך ותעופו לי
מהעיניים. נו מהר, לפני שאני מתעצבן!"

הם התרחקו. הבחורה רעדה בכל גופה. "תודה..." היא מלמלה.
כהרף עין אחזתי בגרונה וקירבתי את הסכין אל פניה. "אל תוציאי
הגה," אמרתי "אני יודע טוב מאד מי את. את רוצה להסגיר אותי,
נכון? תהיי בטוחה שאני מסוגל לזהות מלכודת כשאני נתקל בה. כן,
את אולי תצליחי להסגיר אותי, אבל אני נשבע לך שאני אספיק להרוג
אותך לפני זה. את מבינה מה שאני אומר?"
היא החלה לבכות חרש. החזרתי את הסכין לכיסי. "טוב סליחה, לא
התכוונתי. נו, תפסיקי כבר לבכות." הושטתי לה ממחטת נייר
מקומטת. "את יודעת שבסוף הם יתפסו אותנו, נכון? אם נברח ביחד
זה אולי ייתן לנו עוד כמה ימים, אבל בטווח הארוך זה חסר סיכוי.
בסוף הם הרי תופסים את כולם."
היא המשיכה לבכות. "אני יודעת," ייבבה "וזה לא אכפת לי."
"להערכתי אנחנו נצליח להחזיק מעמד שבוע, אם ננוע בתור זוג. לא
יותר. מהר מאד הם יעלו על התרגיל הזה. הם יבינו שאנחנו בעצם
סתם שני בודדים שמשתמשים אחד בשני בשביל להסוות את הבדידות
שלהם. את יודעת, לא כולם שם כאלה מטומטמים כמו השניים האלה."
"אני יודעת, אז מה."
"נו טוב, תפסיקי לבכות." העפתי מבט סביב "בואי, כבר מאוחר.
אנחנו צריכים למצוא איזה מקום שבו אפשר לישון קצת." היא אחזה
בידי ושנינו צעדנו אל תוך החשכה.

מלבד השורה מתוך "קין", כל הקטעים הם פרי דמיונו של הכותב