מהרגע שהתחיל קורס הויפאסאנה בערב, רון וגילי היו בנפרד.
קרובים אבל רחוקים. פה ושם מבט או חיוך, אבל באולם הגדול היה
קשה לפגוש בעיניים והמפגשים הפסיביים היו בעיקר בערב כשהם
נכנסים לחדר הקטן בו התכנסו דוברי האנגלית לראות בוידיאו את
ההרצאה של המורה גיונקה. הוא מחייך אליה והיא משפילה מבט
במבוכה. כולם יושבים בשקט, אף אחד לא אומר מילה ורון מביט
בגילי, צמא אליה. הוא נועץ בה מבט מתמשך כשהיא יושבת בגב זקוף
ורגליים שלובות, בוהה במסך הטלביזיה בעיניים עצומות. הוא עוקב
אחר התנועות שלה ומקשיב להרצאות של הגורו. "הכמיהה. הכמיהה
מביאה לנו סבל", אומר גיונקה הגורו. "אם נגשים אותה נרצה עוד
ממנה, אם לא נגשים אותה, נצטער ונתעצב ונסבול". רון שומע את
הדברים ומסתכל בגילי. הוא ממש רוצה אותה. הוא מבין שזה בדיוק
מה שאומרים לו לא לעשות אבל כשהיא יושבת שם, 2.5 מטרים ממנו,
הוא לא יכול שלא לרצות אותה, שיגמר כבר הקורס הזה הוא אומר
לעצמו, איזה מן אנשים נהיה אם לא נרצה כלום, לא נשאף לכלום, זה
לא הגיוני, לא אנושי. שיגמר כבר הקורס הזה והוא וגילי יוכלו
להמשיך לטייל בחופשיות, ליהנות זה מזה. לא חבל על כל רגעי
האושר שאנחנו מפספסים... ואז הוא חושב על איך הם יפגשו שוב
ויתחבקו בסוף הקורס. אבל אם הקורס הזה כל כך טיפשי ומיותר
בעיניו וכל כך חשוב ומועיל בעיניה שהיא כבר עושה אותו בפעם
השלישית, איך הם יוכלו לגשר על פער התחושות האלה. פתאום הוא
מרגיש נורא רחוק ממנה. היא בטח נורא תתאכזב ממנו. הוא מוכרח
לנסות להבין מה היא מוצאת בזה. אבל המבט שלו עליה כל כך גורם
לו לרצות אותה, להיות איתה. כל כך ברור שהיא לא חושבת עליו,
מרוכזת רק בדברי הגורו והוא כאילו כבר לא קיים עבורה. מה היא
מרגישה כלפיו בכלל. והוא מבין שהוא עסוק בכמיהה ורואה את הסבל
שזה גורם לו. הוא רוצה אותה, מה אם היא כבר לא רוצה אותו איזו
אכזבה זו תהיה עבורו. אז איך אפשר לרצות משהו בלי לסבול, הוא
תוהה. הוא מחליט להפסיק להסתכל עליה ועושה כמוה, עוצם עיניים
ומקשיב לגורו וגיונקה מדבר על "האני". כמה אנחנו מרוכזים באני,
בשלי, הבן שלי החברה שלי, הכל סביב עצמינו, שלנו. אם פוגעים בי
או במשהו שלי כמה אנחנו מתעצבים אבל אותה פגיעה אצל מישהו אחר,
לא כל כך מכאיבה. ההיקשרות הזו לעצמנו ולכל מה ששלנו גם היא
פוטנציאל לסבל רב. כדי להפסיק לסבול צריך להפסיק להיקשר. ורון
שוב לא מבין, איך אפשר לא להיקשר לאנשים. איזו מן חברה נהיה
בלי שניקשר לאנשים שסביבנו. ושוב הוא חושב על ההיקשרות המהירה
שלו לגילי הם מכירים פחות משבועיים ופתאום הוא מבין שהוא בכלל
לא מכיר אותה, הוא לא יודע עליה כמעט כלום. כל הרצון שלו להיות
איתה נובע מאיך שהיא גורמת לו להרגיש. נובע מעצמו, מה הוא בכלל
אוהב בה? אין לו תשובה לזה פשוט נעים לו להיות איתה. הוא מרגיש
שקוף לידה אבל עליה הוא לא יודע כלום הוא לא מצליח לחדור אותה
ולראות אותה. הוא כבר מצטער שהוא לא שאל אותה יותר על עצמה, לא
למד אותה. איך היא מרגישה, מה היא אוהבת. איך אפשר לבנות קשר
כשהוא לא יודע עליה כלום ואיך היא תרגיש כלפיו אם הוא לא
מתעניין בה ולא מנסה להכיר אותה בכלל. כמה זה היה אנוכי מצידו.
והוא ממשיך להקשיב לגורו מסביר על הכאב והסבל שלנו שנובע
מההיקשרות, ואיך תרגול המדיטציה, התרכזות רק בתחושות האמיתיות
שאנחנו מרגישים בכל רגע ורגע בגוף, בלי לרצות עוד ועוד
מהתחושות הנעימות ובלי לשנוא את התחושות הלא נעימות, פשוט
להתבונן על הכל, יעזור לנו לעשות את אותו דבר בחיים, לא להיות
אדישים כלפי כל הנעשה, להפך להתבונן על הכל באופן הכי עמוק
והכי אמיתי אבל בלי להגיב מייד.
בלילות קשה לרון להירדם. מה רוצים ממנו. מה כל הסיפור הזה ולמה
הוא צריך לסבול כאן בבית הסוהר הזה. אולי כל הגילי הזו הייתה
טעות. אולי זה בכלל לא מה שהוא חשב שזה. אולי הוא סתם התלהב
מזה שהיא רצתה אותו כל כך במימד הפיזי, מה היא בכלל מוצאת בו.
ואז הוא הגיע פתאום להכרה שהוא פשוט מאוהב בגילי. בעצם לא
איכפת לו למה וכמה. הוא פשוט מאוהב בה באופן הכי פרמיטיבי.
והוא רק מאושר מההכרה הזו ועם ההבנה הזו הוא נרדם.
רק ביום הרביעי של הקורס רון מוצא הקלה. הוא קצת כבר התרגל
לישיבות הממושכות,  והם עברו לתרגל את הדבר האמיתי, מדיטציית
ויפאסאנה. לפני כן הם התרכזו רק בנשימות בתחושות סביב האף,
האוויר שיוצא ונכנס, ככה ימים שלמים, אבל עכשיו הוא מתרכז בכל
איבר ואיבר בגוף, לפעמים איפה שנעים, לפעמים איפה שכואב, אבל
לפחות זה הרבה יותר מעניין. הוא יושב באולם המדיטציה ומנסה
להתרכז אבל המחשבות כל הזמן בורחות לו. למה הוא כעס כל כך על
הבחור ההודי שעקף אותו, מה הוא רצה להוכיח לו בכלל, ממה הוא כל
כך נעלב. כמה שזה נכון כל מה שהגורו אומר, אנחנו כל כך מרוכזים
בעצמינו, נפגעים נעלבים ובעצם גורמים לעצמינו יותר סבל. לא
הבחור ההודי שסגר לו את החלון גרם לו סבל. זה הוא בחר לקחת את
זה כל כך קשה, כל כך אישי. מה איכפת לו בכלל מההודי הזה, זה
היה כל כך טיפשי. מעניין מה גילי חושבת עליו אחרי הסיפור הזה,
אבל אסור להעמיק את הסבל. זה היה וזה נגמר. עכשיו הוא מתרכז
במדיטציה. התחושות הפיזיות בגוף. חם לו באולם. כמעט ואין כאן
רוח והוא מרגיש את אגלי הזיעה בכל כפלי הגוף. בכל נקודה בגוף
שהוא חושב עליה, הוא מרגיש גל חום ונקודות של זיעה מתגלגלות
לאיטן והוא עובר כך שוב ושוב על התחושות בכל איבר, לא כועס על
החום ולא מתרגז על הזיעה.
אחר כך הוא חושב על הטיול שהוא וגילי יעשו ברג'אסטאן, לאן כדאי
לנסוע, כמה זמן יש להם בכלל. אולי חם מידי לרג'אסטאן אולי כדאי
לעלות צפונה להרים. אבל שוב הוא תופס את עצמו מחזיר את המחשבות
לגוף לרגע לעכשיו. איך יגונקה אמר, אנחנו כל הזמן חושבים על
העבר מתכננים את העתיד אבל לא מרוכזים ברגע העכשווי. והוא חוזר
להתרכז באגלי הזיעה שהוא מרגיש בכל פינה בגוף, בגלי החום, בכאב
בברכיים ופה ושם באיזה רעד קריר ונעים שעובר דרכו.
עם הזמן הוא נהנה מההתעסקות עם עצמו. לא חסרו לו הדיבורים
בכלל. בחדר האוכל הוא היה יושב קרוב לחלון ומנהל שיחות ארוכות
עם עצמו. כל כך הרבה דברים עברו לו בראש שהוא בכלל לא הרגיש
שאף אחד לא מדבר מסביב. המון התחבטויות ושאלות שעלו מהקשבה
לדברים שאומר גיונקה. הכל נשמע לו מאוד הגיוני ונכון אבל לגמרי
לא ישים, לא מעשי, אבל הגורו אומר שהמדיטציה היא הדרך ליישם את
זה, לא חייבים לחשוב ולהתעסק בפילוסופיה, המדיטציה היא התרגול
שיאפשר לכל אחד ליישם את הפילוסופיה בכל תחומי החיים. מעניין
אם זה אפשרי. האם הסובלנות שלך במהלך המדיטציה הופכת אותך
לסובלני יותר בחייך. כל כך הרבה אנשים עושים את הקורס הזה בכל
רחבי העולם, חלקם עושים את זה שוב ושוב, חייב להיות בזה
משהו... מעניין מה יישאר מזה אצלו אחרי כמה זמן. קשה לו לדמיין
את עצמו עושה מדיטציה ביום יום. אולי גילי צודקת, אולי השחייה
זו המדיטציה שלו, אבל זה בכל זאת שונה...
ביום השישי הוא היה לראשונה בתאי הבידוד הקטנים. מחוץ למבנה
העגול הייתה רשימת שמות עם מספרי תאים וכל אחד קיבל תא קבוע
ועשה שם מדיטציה. בהתחלה הוא היה קצת המום, מה זה  הצינוק הזה.
מה זה המזוכיזם הזה. אבל אחרי ישיבה אחת בתא הקטן הוא הבין שזה
הרבה יותר נעים. השקט, השלוה, הקרירות והריכוז, ששם הוא הרבה
יותר גבוה. בכל פעם שאיפשרו לעשות מדיטציה בתאים האישיים, הוא
הלך לשם, למרות שחלק נשארו והעדיפו את האולם. המדיטציה שלו
השתפרה והוא התחיל להרגיש יותר ויותר תחושות בכל חלקי הגוף.
היום השביעי היה היום שבו הוא לרגע הרגיש מרחף, הוא היה כל כך
נרגש מזה, הוא כבר כל כך רצה לספר על זה לגילי היא בטח תהיה
נורא גאה בו. מעניין אם היא גם הרגישה אי פעם תחושה כזו.
מעניין אם זה יחזור, אולי בסוף הוא ירחף ממש... הוא היה מאוד
משועשע מהרעיון ומאוד נרגש. הוא בכלל לא הרגיש שהסורג העגול על
חלון התא שלו נעלם. כשהוא יצא מתא המדיטציה השמש והחום הכבד של
הצהריים היכו בו חזק. הקופים קיפצו מסביב אבל הוא חייך אליהם
מאושר.