זה לא שהיא מתכוונת, או חס וחלילה רוצה לפגוע במישהו אי פעם.
זה פשוט שכל מה שאומרים לה נראה לה קצת שונה ממה שהיא רואה, כי
אין פעם שמעירים לה או אפילו מאירים לה והיא לא עונה.
"די עם הווכחנות, את יודעת שזה לא יוביל אותך לשום מקום
בחיים!" אמא שלה תמיד אמרה לה, אבל מה זה משנה, היא לא עומדת
בפיתוי לענות - להשיב - להחזיר - או פשוט להתווכח.
"טוב, אז בפעם הבאה שאומרים לי משהו שהוא לא נכון אני פשוט לא
אענה".

"כמה פעמים אמרתי לך לנגב את השולחן אחרי האוכל ולשים את
הצלחות במדיח?"
"דבר ראשון, לא אמרת לי. דבר שני, שמתי אותם וניגבתי
ת'שולחן".
ושום דבר לא עוזר. כנראה שאין תרופה ל"מחלה" (כמו שאמא  שלה
קוראת לזה).
כל מה שאומרים לה פשוט נראה אחרת מהעולם שלה. מהמבט שלה נראה
כאילו היא צודקת. ושלא תבינו לא נכון, לפעמים היא גם צודקת רק
שאין צורך להתווכח על זה.

אז היא החליטה להפנים וזהו. היא לא תהיה יותר ווכחנית בחיים.
"אמא, אני הפסקתי להיות ווכחנית".
"לא את לא..."
"כן, אני כן, וחוץ מזה אף פעם לא הייתי ווכחנית גדולה!"