הרכבת דוהרת על מסילת  העור. עוטפת את כולנו, מוחצת חזק-חזק
ועוברת עד שכל מיצי העין יוצאים ומעוורים אותנו כמעט לחלוטין.
כל גופותינו מתכהות ומתפקעות לגרעיני חמנייה מפוצחים על רצפת
אצטדיון כדורגל.
אנחנו בחלום, הזיה אוטופית ממש. מדמיינים מציאות כאילו הדמיון
היה הוא  צורך קיומי כמעט כמו לנשום ולפעמים, אפילו יותר.
מהלכים בשדה ירוק, קוטפים-אוכלים-יורקים, ולאט לאט בצעדי ענק
מתקרבים לתחנה. צעדים חסרי מבט. צעדים עיוורים אל השיממון
המסמן לנו מבעד לבועתנו החמימה. כביכול.
והם מתגברים. כמו טראנס מרעיד, בום- בום, בום- בום, בום- בום.
קולות הרשרוש והצקצוק נעים באוזניי השעווה המטונפות שלנו,
ואן-גוך הקריב אוזניו על הרגע שבו הקטר שעובר בתחנה זו יצווח
את צווחתו החייתית המתפרעת. הכל יצווח וברגע, כאילו כלום-
ישתתק ויתנקה. לאט -לאט נלמד להסיר את  אוזנינו ולהדביק אוזני
פלסטיק, מצוחצחות וחירשות.
והופ, תראו, איזה תלמידים טובים אנחנו. צ'יק-צ'אק לומדים.
עולם אחד. אנשים- אפס.
נסיעה אחת גדולה וחולנית שאנחנו שליטיה המשועבדים. חולבים
מעשים וחיים את הרגע איזה מוטו מטורף ורצחני.
הכלום עדיף, ורק תנסה לגעת בקצה המחשבה ויטרחו להזכיר לך ש-'פה
אסור לתלות אמונות', אז בבקשה, להתקפל לתוך עצמך ולהצטמק לגרגר
הכי קטן שרק אפשר.
תתנקה מכל המחאתיות, תתנקה מהמחשבה הבשרנית על עולם אחר, תתנקה
מאמיתות. שקרים, זכוכיות וחגורות, ככה אוהבים אותך עכשיו. תשנן
את זה עד שתיגמר ותתחיל החגיגה.
תסנן את עצמך ולכמה שיותר קטן. תתחבר לאלקטרודות, תתקע בעצמך
חיבורים  שישאבו מתוכך את העצמיות ושישאבו את הטוהר ושישאבו את
הניצוץ שעוד מביט על דברים בעיניים בתעוזה.
תהפך לגרסה המסורקת ומשופשפת של המקומות הכי צרים ומפחידים
שלך.
כל החופש יטרק מאחוריך וברגע הבא תבין שנמחצת על-ידי הרכבת
וההוא שמאחוריך, הוא הבא בתור.