הנה הם תוחבים לי צעקות לכיסים;
'קראי! קראי!
אנחנו עצים נורא מעניינים.'
ואני שואגת בפעם המיליון: אתם לא עצים,
רק מזכרות אנורקסיות
מהטבע.
'המילים נורא חשובות,
את תחכימי.
רק בנוגע ללהבין, אולי כדאי שתוותרי
על זה, איך להגיד בעדינות, זה נשגב ממך'.
אז כל האזכורים האלה של התפוצצויות בבטן ועיניים דומעות
חוזרים אלי בטיסת אקספרס ארוכה הישר מילדותי המודחקת.
כי לא משנה כמה אעשה וכמה אבכה, חוסר הממשיות שלהם ישאר, וזה
בסדר
שג'ירפות רצות במנוסה מנמרים, זה טבע; וגם לי הטבע בורח
כי הוא חסך בהתפלשות ברצונות שלי, ועכשיו נותרתי עם כיסי
בחוץ.
רש-רש לי באוזן וכבר השתגעתי לגמרי.
אז עצים יקיריי, איך קראתם לעצמכם?
'ידע?'...
חה חה חה, אני הלכתי יותר בכיוון של פיפי, אבל אל תיעלבו.
נו, אל תיקחו אותי קשה, אתם לא הנוראים מכל, אני, אני משתנה.
המשתנה העקומה משדרת המשננים, אז קדימה, כל טיפת פיפי עוזרת.

מי יודע, אולי נבואתם של החסידים הגדולים תתגשם, אולי יום אחד
אני  אפילו אגשים את עצמי בזכותכם, עלעלי עמוד שדרה, קרטונים
בפוטנציה.

אז כנראה שנותר רק לומר תודה.

(ואפשר לקרוא לכם פיפי?)