הגעתי למסקנה שאני לא יכולה לדבר עם אף אחד. לדבר לדבר אני
מתכוונת. לא לדבר שטויות כמו מה קורה איך הולך מה העניינים..
כשהייתי קטנה, ממש קטנה, כתה אלף אולי, יכולתי לדבר עם אמא
שלי, היא הייתה מבינה אותי ועוזרת לי. אבל גם אז לא דיברתי
איתה על הכל.
עכשיו, כמובן שאני לא יכולה לדבר איתה. אם היא תדע מה עובר לי
בראש היא תתעלף.
עד לא מזמן הייתי יכולה לדבר יותר עם חברים פחות קרובים, בעיקר
icq buddies. הייתי מספרת להם הם היו מספרים לי. עכשיו לא.
השיחות הצטמצמו למה קורה ומה נשמע פעם בכמה חודשים.
יכולתי לדבר עם לי, חברה טובה שלי, עכשיו גם זה לא.
יכולתי לדבר עם טל, אבל רצה הגורל והתאהבתי בו, דבר שיצר קרע
עמוק ביחסים בינינו.
יכולתי לדבר עם דפים, עכשיו כבר אין לי כוח לכתוב.
יכולתי לדבר עם האוויר, או עם עצמי. ועכשיו כשאני מנסה פשוט לא
יוצאות לי מילים.
אז הגעתי למסקנה המזדיינת הזאת. שאנלא יכולה לדבר עם אף אחד.
זה ממש מעצבן שאי אפשר לדבר עם אף אחד.
אולי אני אילמת.
עכשיו אני מבינה למה קורט התכוון.