אני צועק, ואף אחד לא מצליח לשמוע אותי.
אני בוכה, אף אחד לא רואה ולא יראה אותי.
אני צוחק, ואומר שזה סתם צחוק זמני.
אני בוכה, יודע שזה לא האושר שבא לפעמים.

לפעמים הכל נמאס ולפעמים, הכל מיותר.
ולפעמים אני אפילו לא נשאר.
ותמיד איכשהו בסוף הכל כואב
וכמעט תמיד יש לי שקורה אצלי בלב.

אני רוצה, שתקשיב לי כל פעם שאני צריך.
אני שותק, כשהכל כבר באמת כואב יותר מידי.
אני צריך, שלא תשאל כמה דמעות אמיתיות מסוגלות לרדת עכשיו.
אני שותק, שאני יודע שהכל אבוד כל כך.

לפעמים הכל נמאס ולפעמים, הכל מיותר.
ולפעמים אני אפילו לא נשאר.
ותמיד איכשהו בסוף הכל כואב
וכמעט תמיד יש לי שקורה אצלי בלב.

(אצלי בלב, זה לא מעניין
אף אחד מה שקורה בלב שלי
אולי רק אותך וזה קצת עוזר)

מה שקורה לא באמת מעניין
ואם למישהו זה היה מזיז הוא היה מתעניין יותר.
מה שקורה בתוך הלב שלי ישאר גם שם
ואם מישהו ינסה להוציא הוא יסתכן וכל זה בלי שום טעם.

בלי טעם להוציא, הכל ממני.
בלי טעם לגרום לי לחייך, עוד חיוך סתמי.
שום דבר לא יצליח להוציא אותך אולי רק אתה.
אבל כרגע כל מה שתנסה ותעשה יהיה בלי שום טעם.