היא קטפה לי שני ציפורנים. אין לי מושג מאיפה היא הביאה אותם
אבל היא פשוט הביאה. האמת היא שגם לא הבנתי למה שניים. בדרך
כלל מביאים פרח בודד או זר של פרחים. אבל היא, היא הביאה לי
שני ציפורנים. אתם יודעים איך נראה פרח הציפורן, נכון? - הוא
בבסיסו לבן. חלק כזה ללא שום הפרעה או אי שקט מעצבן, אבל למעלה
יש המון קשקושים בגווני סגול, ורוד, אדום - קשקושים מבלבלים,
מפריעים, מעצבנים שהורסים את שלמותו של הפרח הדוקרני הזה.

לפני שנה וקצת נסעתי לקיבוץ בגליל. סבתא וסבא שלי גרים שם. זה
היה נורא מפחיד כי אני לא רגיל לעשות כאלה נסיעות ארוכות שאני
נוהג לבד, אבל לא משנה. נהניתי כי היה אחלה מזג אויר ורוח
נעימה בפני. מעין בריזה שכזאת.
קמתי בבוקר לאחר לילה ארוך בו הייתי צריך להאזין לסיפוריהם של
הסבים על הפרחת השממה ויישוב הארץ ,השעה הייתה אחת עשרה וחצי
בבוקר בערך. הלכתי להתקלח וכשיצאתי כבר חיכתה לי צלחת ענקית
מקושקשת כזאת עם חביתה העשויה משתי ביצים, עגבניות וזיתים
שחורים. סלט ירקות גדול , ארבעה סוגי גבינות , לחם חרוך וכל
מיני שטויות אחרות. בעוד סבא מרח לעצמו פרוסת לחם עם ריבת משמש
אני שתיתי קפה שחור עם הרבה סוכר. קפה שאולי אפשר לקרוא בו.
(אם אפשר להבין את כל הבלבול ההורס הזה)  החלטתי לצאת לטייל
קצת. הלכתי והלכתי והלכתי. המון המון זמן שכבר לא שמתי לב
שהשעה שש וחצי בערב. פתאום ראיתי מישהי רצה לעברי. הסתכלתי
עליה מרחוק. ייצור מושלם. היא הייתה גבוהה ורזה, עיניים כחולות
בולטות כאלה ושיער שחור חלק חלק עד הכתפיים.
כשעברה ממש ליידי וראתה שעיני בוהות בה, היא חייכה (נראה לי
לפחות) והמשיכה לרוץ. היא הייתה לבושה בגופייה לבנה צמודה כזאת
שהבליטה את מה שהרבה היו רוצים לראות. כמעט איבדתי שיווי משקל,
אבל לא משנה. שוב איזו בריזה מוזרה  עטפה אותי.

כשהגעתי חזרה לבית של סבא וסבתא, שאני נוהג לקרוא להם "החקלאים
הכחול-לבן שלי" והסברתי למה הגעתי כל כך מאוחר, שכבתי על המיטה
ורק חשבתי על הייצור המושלם שראיתי היום. החלטתי שמחר אגיע
לאותו המקום באותה השעה כדי לנסות לפגוש בה שוב. וכך קרה.
ביום למחרת עזבתי את החקלאים שלי ויצאתי לעבר המקום הזה
מאתמול. שכחתי האמת לתאר את המקום הזה. מקום די מבולבל כי יש
בו גם חול צחיח מצד אחד וגבעה ירוקה מצד שני. הדרך שבאמצע
מאותרת בסיגליות ורקפות. אתם יודעים למה אני מתכוון- פרחים
מוגנים. ושם היא הייתה. רצה שוב אך הפעם בסווצ'ר שחור. אתם
קולטים- סווצ'ר בקיץ. כמעט סתיו, אבל לא חורף. לא קר.
עצרתי אותה מהריצה שלה וקראתי: "היי, את!". היא הסתובבה ופלטה
משהו מוזר ולא ברור. בלגן בעברית היא עשתה או דיברה בשפה אחרת.
מוזר.
אבל בכל זאת היא עמדה מולי וחייכה שוב. אז גם אני חייכתי. אני
אומר לכם, דבר כזה עוד לא קרה לי. דיברנו באנגלית, כי התברר לי
שהיא בכלל באה מאיטליה. היא סיפרה שהיא יהודיה והוריה גרים פה
כבר שנתיים והיא באה לפני 4 חודשים, כשסיימה את התיכון. "אז
שנינו סיימנו את התיכון". "כן" היא ענתה לי ואז שאלה אותי מה
בעצם אני רוצה. כי הרי סתם עצרתי אותה והתחלתי לדבר אתה, והיא
סתם השיבה בלי להבין בכלל למה.
אמרתי לה שמאז שראיתי אותה אתמול, היא לא נדדה ממחשבותיי. היא
הייתה רצינית לרגע, אך מייד חיוכה שב לפניה. לפתע, הרגשתי
דקירה קלה באוזן. התחלתי להתפתל מכאבים. כנראה דבורה. ואז זה
היה הכי מוזר. היא התקרבה אליי ונתנה לי נשיקה תמימה בפי.
אפילו בלי לשון. פשוט הצמידה את פניה אליי. היה זה דוקר, מבלבל
ויפה כל כך באותו הרגע.

כמה חבל שהרגע לא היה כל כך מושלם. לולא הדקירה שהרסה לי את כל
האופוריה שלה והנשיקה הזאת. אז אני שוב חוזר. זה היה כל כך
מוזר. כל כך יפה וכל כך אמיתי.
אחרי הביקור אצל ה"חקלאיים כחול-לבן שלי" שמרנו על קשר והייתי
מגיע כל סוף שבוע. נהיינו חברים, אוהבים ומאהבים אחד של השניה.
כאילו השלמנו אחד את השני.
אולי זה היה כי חשבנו דומה והרשנו בדיוק אותו דבר. אולי זה היה
כי פשוט רצינו אותם דברים. אולי.
המשכנו להיות איך שאנחנו, אחד והשנייה יחד. אך אף פעם לא מול
השני. (תבינו איך שאתם רוצים) אבל אהבנו.
אהבת פתע. דוקרת ויפה כזאת. אך מושלמת רק מן הקצה.

ביום שישי אחד שבאתי, היא התקרבה אליי והחזיקה שני ציפורנים
בידה הימנית. אני לא הבנתי מהיכן היא הביאה אותן, כי הרי
בקיבוץ לא מגדלים ציפורנים. גם לא הבנתי למה שניים.
היא נתנה לי אחד ואת השני זרקה על הרצפה. היא נישקה את הפרח
וכמעט נדקרה. אחר כך נישקה את שפתיי. אבל הפעם נשיקה רטובה
ארוכה כזאת. זה היה נורא מבולבל.
אז היא פנתה אליי ואמרה בעברית.
"אני לא רוצה להידקר, לא רוצה להתבלבל. מוטב שאשאר שונה אבל
יציבה. אתה רוצה?"
ורצה במורד השביל המוכר.
עמדתי בין חול צחיח לבין גבעה ירוקה והרגשתי אי שקט כזה.
בלבול.
לא הבנתי.
זרקתי את הפרח ורצתי לכיוון-