היתה שעת בוקר מוקדמת, הטלפון צלצל, אבי התעסק איתו, אני הייתי
ילד בן עשר טרוד אותה שעה בעיניניי ב"חדר הגדול".
- מה רצית, שאשמע אותך.
שב אלי אבי לסלון.
תביא את הספר ותקרא.
- "מר בריהו תיכף חיש שומייע, מה קרה הוא תכף חיש יודייע".
שוררתי בקול את הפזמון של הדמות האהובה עלי מהתסכית בתוכנית
הילדים ברדיו, בזמן שלקחתי את החומש בידי.
נטלתי את החומש בידי. "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך,
כי אני ה' רופאך", קראתי בטעמי המקרא את הפסוקים.
- תמשיך, כן.
אבי פנה ל"חדר הקטן", חדר הורים. אימי שם היתה עסוקה באותה שעה
בכפתור חולצה עבורו. קול שיחת ההורים בקע משם.
אז מה את אומרת, לא לשים לב למה שדברנו אצל דויטש, בקשר למה
שאנשים צוחקים עלי...
לא ידעתי מיהו או מהו דויטש, אבל פרצתי בבכי פנימי. דובר על
אבי שלקה לאחרונה בעשיית מטלות פיזיות פשוטות, זמן מה קודם חלה
במחלה ממנה מת מאוחר יותר, אבל הבדיקות עדיין לא גילו את
הבעיה. אפילו הרופאים לא ידעו להסביר את הבעיה. אתם צוחקים על
אבי שחתם ערבות לערבי שעובד איתו, כפי שספרה לי אימי!
אני אעזור לך, אני אבוא איתך לעבודה. מוחי, מוח ילד סבר שאביו
הפקיד בבתי הזיקוק, עוסק בקריאה בתורה, והן אני כבר יודע לקרוא
בתורה.
הלכתי לחדר הורים.
- למה לא, שהילד יבוא לעזור לך בעבודה.
דברה אימי באדישות.
האם דומים עלי הדברים היום, שלושים שנים מאוחר יותר, שעה שאני
קורא משום מה, בשעת בוקר מוקדמת "טאטע זיסע" (אבא המתוק,
אידיש) באוויר, הדם פורץ מפי, הרופאים אינם מבינים. ואני בטוח
וסמוך שבזכות המעות שנתתי לרוסיה ברחוב "אדון, תן!" ישפר
גורלי.