היו היו פעם מר וגברת סטיני.
על גג הים הכחול, מעל כולם, ברזיל יפה יותר מאי פעם. שמש לבנה
ויפה, והירח חיכה כל פעם רק איתם לרקוד.
הספיק להם רק לצחוק, גם בצל הם התחבקו קרוב.
מר וגברת סטיני נולדו לאותם חיים, חיי הזיות, אנימציה שלא
תיגמר, רק לא ידעו מי זה מי.
תשוקת יין אדום בוערת, הגופות התמזגו כמו שני צבעים על הקנבס
של ונוס. מסוממים מאהבה, רק לא לבכות, מר וגברת סטיני רצו רק
לאהוב. נשמות משוגעות. בצלילה למטה הוא שמר עליה יותר מאשר על
עצמו. מר סטיני אהב את היפה, סטיני אהב בכול נפשו.
הם לא ידעו, אף אחד לא הזהיר אותם. הם לא עשו כלום, רק רצו
לאהוב באמת, אבל החיים לימדו אותם לנגן בסולמות שונים. סרט
אהבה של שיר צורם.
מר וגברת דסטיני ימשיכו לאהוב, רק לא יחד.
זה קיים רק באגדות. |
