הוא ראה אותה הרבה לפני אותו לילה. איך קולה המתוק ליטף את
כולם, איך צחוקה העניק לכולם חיוך וכוח, איך היא נעה בקושי, אך
מהפנטת את כולם. ואותו.
הוא חשב עליה הרבה לפני אותו לילה. על עורה החלק והשזוף כ"כ,
על שערה הנופל בתלתליו על כתפיה הקטנות, על גזרתה הדקה, היפה
כ"כ.
צחוקה המהדהד במוחו גרם לו לאבד תחושה בגוף, או אולי בעצם לאבד
שליטה על תחושותיו.
הוא לא רצה לחשוב עליה כך. הוא הכיר אותה כבר הרבה זמן, היא
חברה טובה של חבריו הטובים.
היא ידידה שלו.
אסור לו לפגוע בה.
אך כל פעם שרק ראה אותה ההתרגשות בגופו גברה, הלב שלו, שכ"כ
כעס על עצמו, פעם בחוזקה, ולשונו התאפקה מללקק את שפתיו
בעונג.
כשהגיע הלילה ההוא, עוד בביתו חשב לעצמו שהלילה הוא חייב
להיפטר מכל המחשבות האלה, הוא חייב להפסיק לראותה באור כזה,
שכן אין לו סיכוי איתה לעולם. היא יותר מדי עמוקה בשביל
סטוצים.

היא ראתה אותו הרבה לפני אותו לילה. איך קולו המתוק פרט על
מיתרי ליבה כל פעם, אמר לה מילים שמעולם לא אמרו לה. איך שיגע
אותה, וזה החמיא לה. איך נתן לה נשיקה בלחי, כמו כולם, אך הרטט
בליבה הפך לטראנס אחד ארוך ומתמשך.
היא חשבה עליו הרבה לפני אותו לילה. על חיוכו היפה שהיה נסוך
על פניו דרך קבע, והפנט אותה, משך אותה אליו כל פעם מחדש. על
קולו המוזר בעיניי כולם, ומיוחד כ"כ בעיניה. על כשרונו להצחיק
אותה, להפוך אותה למאושרת בשניה אחת.
היא לא הראתה כלום כלפי חוץ. התייחסה בהתאם לכולם. צחקה איתו,
יבשה אותו, העבירה ליטוף קטן ו"חסר משמעות" כבדרך אגב, וחייכה
במתיקות למבטו השואל.
היא לא התקשרה, לא רדפה אחריו ולא חיפשה אותו. נתנה לו להנות
מלחפש אותה, לרצות אותה.
היא לא רצתה לחשוב כך.
היא ידעה שהלב שלה נפגע רבות, והיא לא יכלה להרשות לעצמה להפגע
שנית.
אבל היא אהבה אותו, בכל מאודה.
כשהגיע אותו הלילה, עוד בביתה היא עצמה את עיניה, ולמרות המוח
שציווה עליה שלא להעז להעלות זאת על דל שפתיה, היא ביקשה בקול
רם, "הלוואי, הלוואי שהלילה הוא יראה אותי, ורק אותי. הלוואי
שהלילה נאהב".

הלילה הגיע, הירח טיפס במעלה ממלכתו שבשמים, והאיר את העולם.
השעון שעל ידו זע בקצב איטי, הוא נשם עמוקות כדי להרגיע
פעימותיו.
הוא פחד. פחד לאבד שליטה.
המספרים בשעון הדיגיטלי שבסלולרי שלה התחלפו אט-אט. היא נשמה
עמוקות כדי להרגיע את ליבה הדוהר.
היא פחדה. פחדה להתאכזב.
והנה הוא.
הנה היא.
חיוך מהפנט אליה וכבר היא חוששת להראות שקופה, המסך עלה וההצגה
התחילה.
הוא מיצמץ בעיניו חזק בנסיון להרחיק את מחשבות הדון שבו, וניסה
להתרכז ולהיות רגוע ככל האפשר. רק לא לאבד שליטה.
היא התנהגה כרגיל. צחקה עם כולם, יבשה את כולם, נגעה בכולם.
קלות.
הוא התחיל לאבד את שלוותו. הוא לא הצליח להדוף את המחשבות. הוא
לקח בקבוק וודקה לעצמו, ורוקן אותו בדחף של כמה רגעים.
ראייתו הטשטשה. שלוותו נצטללה.
היא ראתה אותו מהצד, שותה. עוד שותה. היא ראתה את התנהגותו
הופכת כ"כ ילדותית, כ"כ טפשית, כ"כ מקסימה וטהורה.
ופתאום ניגש אליה. והרי אין זה מוזר! הוא תמיד ניגש, בין אם
הוא מסטול, ובין אם לא. אך ליבה קפץ לעננים. או נפל לתחתונים.
הוא לא שם לב למילים היוצאות מפיו. "את אוהבת אותי?" הוא שאל,
ומיד התחרט, אך היה מאוחר מדי. הוא היה מסטול. יש לו תרוץ.
הלב פעם כ"כ חזק שהיא הייתה בטוחה שהיא עומדת להתעלף. היא
שחקנית. "בטח, המון", היא גיחכה בשקט. צוהלת בתוכה.
הוא אמר לה "שקרנית", ושמע את צחוקה מהדהד במוחו, כ"כ חזק, כ"כ
כואב. עיניו פזלו מבלי משים אל ירכיה החטובות.
הוא ידע שעליו לחזור לכולם לפני שיאבד שליטה. חייבים לחזור אל
החבר'ה.
רק כשהם הגיעו חזרה אל שאר החברים שלהם, הוא קלט שהוא מחבק
אותה.
זה לא היה אכפת לה.
מוזר.
היא התחמקה ממנו בשלווה מעושה וחזרה אל חברותיה.
הבקבוק עבר מיד ליד, והגיע גם לידיה. היא שתתה. למה לא?...
האלכוהול עלה למוחה מהר והיא איבדה יציבות ומודעות למתרחש. הכל
היה נראה לה כמו סרט שנע מהר מדי.
היא פזלה לעברו כל הזמן. אילו היתה צלולה היא בחיים לא היתה
עושה את זה.
הוא פזל לעברה כל הזמן. אילו היה צלול הוא היה נזהר קצת יותר.
אך לא היה נראה שאכפת לה.
מבטיהם נפגשו. ליבה קפץ משמחה - הוא הסתכל עליה.
ליבו החסיר פעימה - היא הסתכלה עליו.
הוא ניסה לעצור בעד עצמו אך האלכוהול במוחו חשב אחרת. הוא תפס
את ידה. היא הביטה בעיניו חסרות המיקוד ושאלה: "מה?" בתמימות,
בשלווה, וליבה התפוצץ בקרבה.
הוא לא האמין שהוא עושה זאת, הוא הרגיש כצופה בסרט מהצד. הוא
שמע את עצמו אומר: "בואי, אני צריך לדבר איתך".
היא הסכימה ובאה איתו, הוא לא האמין למתרחש.
הוא הריח ממנה ריח של אלכוהול. היא גם שתתה, הוא ידע. וכמה
שכעס על עצמו, המחשבה שעברה בראשו היתה שזה יהיה יותר קל.
היא ידעה שהיא מסריחה, אבל היא אהבה את ההרגשה הזו, שאיש לא
יצחק או יכעס עליה, כי היא מסטולה.
ידיו נעו על מותניה והוא לחש לה מילים שלחש לכ"כ הרבה בנות
אחרות.
היא לא הבינה מה קורה, אבל ידעה שזה עושה לה טוב.
הוא קירב אליה את שפתיו והם התנשקו.
הכל הלך חלק. הוא ניסה להתעלם מהמצפון שצעק לו חזק בתוך הראש.
הלילה חלף מהר, הלב שלה לא הצליח להכיל את האושר.
הלב שלו לא הספיק כדי להכיל את האכזבה מעצמו והסיפוק ממנה.
הבוקר עלה והם נפרדו.

הימים חלפו והשקט שנחת לחייה לא התעכל.
היא הוסיפה "להידלק" על בחורים אחרים, אך מעולם לא שכחה את
הכאב שבליבה, שהפך מיום ליום לפחד בלתי נמנע, מהלא נודע. או
מהנודע הקשה להבנה.
הוא הוסיף להנות עם בנות אחרות, אך לא היה מסוגל להביט בעיניה.
המצפון דגדג לו, רק מעט, אך בכל זאת חלף בתוכו כל פעם שראה
אותה.
שום מילה לא הוחלפה בין שני המאוכזבים, ההיא ממנו וההוא
מעצמו.
ליבה התקשה להכיל את הצער הרב והכאב, הכעס על עצמה.
ליבו לא חש בשום דבר, כיוון שהיה מחוספס ממילא.

הוא עוד נהנה, והיא מתה בגוף חי.
שום מילה לא תתאר את כאבה.
היא עוד בוכה יותר מדי...
זה מה שקורה כשמשחקים באהבה.