"כולנו נולדנו משוגעים,
רק חלקנו נשארנו כך".
אומרת ההודעה שעל קיר שרותי הגברים.
אני חוזר למקומי
הלהקה עדיין מנגנת את אותו השיר
שיר שמח שמזכיר לי אותך
הכול מזכיר לי אותך.
איבדתי כבר שליטה על מוחי
המחשבות שולטות בי בלי רחמים
הזיכרונות מחזיקים בי כבובה על חוטים
אני מנסה להלחם בהם
אך לא היה לי סיכוי מעולם.
אני נשאב אל תמונות העבר
המנגינה נשארת ברקע
רואה אותך שוב ושוב
מסתכל על השתקפות עצמי
שמביטה בי מתוך זיכרון עיניך.
כאב מחזירני אל ההווה
שעוות הנר מטפטפת על ידי
אך אינני מפסיקה, משמשת אותי,
אם רק לרגע מסיחה היא דעתי
מתענג לזמן קצר על הכאב המוחשי.
הגיטרה פורטת על תווי נשמתי
הבאס מרעיד את הדמעה מעיני
נופלת היא לתוך כוסי הריקה,
קולי רועד כשאני קורא לעוד משקה.
הנגנים כבר עוברים לשיר הבא
ולי לא נותר אלא להיכנע
אז אני נשען אחורה בכיסאי,
נותן למוזיקה הטהורה לעבור דרכי,
לאלכוהול להקהות חושיי
ולזיכרונות שוב לסחוף את כול כולי.