אבירים כרותי ראש מדדים לפניה, משאירים עקבות עמוקים של
שריונות מתכת בבוץ. היא שקטה כמו תמיד, הולכת בראש מורכן
אחריהם, מתכווצת עם כל צליל נוסף של מתכת קורסת. ידיה אסופות
אל חיקה, מכווצות באגרופים קטנים ועדינים מדי למלחמה שכזאת,
ורק העיניים נחושות ולהבה בוערת בהן, להבה שאולי בסוף תכלה גם
אותה.
היא שומעת את הדי התותחים מרחוק, שומעת את צרחות המלחמה ואת
צרחות המוות ושפתיה רועדות קצת, כאילו רצתה לצעוק יחד איתם, על
החורבן, על ההרס, על כל חלום שהתנפץ ביריה. היא ממשיכה ללכת.
אביריה, ששריונותיהם כבר מזמן אינם מבריקים, ממשיכים ליפול
בבוץ, והיא ידעה שכך יהיה, שהיא תצעד לבדה אל תוך התופת, עיניה
לבדן יקרעו בזוועות, והיא לבדה לא תבכה ולא תרעד ולא תזעק
לשמים.
היא מביטה רגע אל השקט מאחוריה, רואה לאן כבר לא תוכל לחזור
לעולם, והיא ממשיכה, צעד אחר צעד, בגב זקוף ובעיניים בוערות.
וחייליה, הם נופלים אחד אחד, ורק היא הולכת יציבה בתוכם, לא
שוכחת אף לא אחד מהם וממשיכה הלאה, בנחישות שאין דומה לה אל
מלחמה אבודה מראש.