ערמת הבדלים במאפרה הלכה וגדלה ככל שהשעות עברו, את מדליקה
אותן אחת אחרי השניה, יונקת את העשן הסמיך לתוך הריאות,
הסיגריה תלויה על קצות השפתיים. אנחנו כבר לא מחייכות.
את מועכת עוד בדל למאפרה ומביטה בי ביאוש, את על הספה הקטנה
ואני על הגדולה, השולחן הקטן בינינו, מרחק של אלפי קילומטרים.
בסך הכל מרחק נגיעה, יד אחת אל הלחי, על הכתף, זה כבר לא יקרה,
לא הפעם.  גם את מרגישה את הסוף מדגדג אותנו ברגליים, עם ריח
של זיעה שכבר התייבשה על העור.
כמה שקט, פעם אפילו בשתיקות שלנו היה משהו מנחם. עוד סיגריה
נדלקת ואני רואה אותך מאחורי העשן, אין יותר אשליות, כבר אין
קסם בעשן שממלא את החדר. העיניים פתוחות לרווחה ואני רואה אותך
כמו שאת, לא קסם, לא טירוף ולא ניצוץ. התפכחנו. את שואפת שאיפה
ארוכה מהסיגריה ונשענת אחורה, שוקעת לתוך הכורסא הכחולה
בעיניים עצומות, כואב לך, אני יודעת, אני מכירה כל תנועה בפנים
שלך, את הלסת שננעלת, את הגבות שבתנועה כמעט בלתי מורגשת
מתכווצות טיפה פנימה כשאת מתאמצת לא לבכות. גם לי כואב, את בטח
כבר יודעת. מוזר שבסוף, אחרי הכל, זה מה שנשאר בינינו, כאב
ושקט וכמה זיכרונות מקומטים שאני יודעת שאני עוד איאחז בהם בכל
הכוח, שלא תעלמי לי לגמרי.
מתישהו מבינים, אצלך ההבנה שקטה, חלקה, אצלי זה סוער וכואב,
אבל גם זאת סוג של הבנה. אני מבטיחה לך, גם אני כבר הבנתי שזה
הסוף, ואני בכל זאת נאחזת, עוד קצת, ואולי בכל זאת. את תצטרכי
לסיים את זה אחרי הכל. תמיד היית ההחלטית מבין שתינו. לא יכל
להיות לנו סוף ברור מזה אבל איך לעזאזל אפשר ככה לבד אחרי כל
כך הרבה ביחד.