מאז שהכרנו אני שומעת שירים שהם קצת עצובים, בעיקר כאלה שאתה
בחיים לא תאהב, זה עושה לי קצת טוב לדעת שיש משהו שלי שהוא
בכלל בכלל לא שלך. בכל יום אני חושבת עליך, ככה סתם, בדרך כלל
עם הקפה של אחר הצהריים, אתה בא אלי מתוך האדים הדקים של הקפה
הרותח ומחייך את החיוך הקטן שלך, שאף פעם לא הצלחתי באמת
להחליט אם הוא עצוב או שמח. אחרי שחשבתי עליך כבר אי אפשר
להפסיק, אני מדמיינת בנגיעות שקטות את הרגעים שלנו ביחד, רגעים
ספורים שבהם הרגשתי שאתה באמת שם, שאתה באמת קרוב, הרגעים האלו
עושים לי טעם קצת מריר בגרון, למרות שהם כאילו הרגעים הכי
מתוקים בעולם.
תמיד כשאנחנו מדברים בטלפון אני מצמידה אותו חזק חזק לאוזן כדי
לא לפספס אף מילה ואף נשימה ואף אנחה עייפה, ואחרי שאתה מנתק
הטלפון נשאר שם ואני מקשיבה לצליל הארוך והצורם שאתה משאיר לי.
איכשהו זה תמיד אתה שצריך כבר לנתק, אני אף פעם לא רוצה להיפרד
מהקול שלך, ממך. אתה תמיד שואל עם צחוק בעיניים אם אף פעם לא
לימדו אותי להגיד להתראות, זה לא שלא לימדו, זה פשוט שאיתך אני
שוכחת איך עושים את זה, אולי זה פשוט שלא רוצה לזכור.
כשאתה מחבק אותי ועוטף אותי מכל הכיוונים אני מניחה בעדינות את
הלחי על החזה שלך ומקשיבה ללב שלך פועם, ולכמה שניות אני יודעת
שזה המקום בשבילי, שם, בתוך החיבוק שלך. הוא נגמר לי מהר מדי,
אתה מתנתק ומחייך אלי עם גומה אחת והולך לבדוק מה יש לאכול,
רגע אחד של אינטימיות ואני בעננים, תראה אותך אידיוט, מה שאתה
עושה לי. |