בתור ילדה בת חמש תמיד ניצחתי במחבואים.
אתם מבינים, אני נשארתי תקועה בשלב האגוצנטרי במשך זמן רב, גם
היום יש לי נסיגות לשלב ההוא מדי פעם. בזכות העובדה הזו,
ההיגיון שלי אמר שמי שאני לא רואה לא יכול לראות אותי, כך שעצם
העובדה שעצמתי עיניים הספיקה בכדי להפוך אותי לבלתי-רואה
ובלתי-נראית. אלו ששיחקתי אתם רתחו כשגילו שאפילו כשטפחו (לא
בעדינות מרובה, יש לציין) על ראשי כדי להוכיח לי שהם יודעים את
מיקומי במדויק, הודעתי להם קבל עם ועדה שאין להם מושג איפה
אני, והם לא הצליחו להוכיח שאין להם אחות.
באורח פלא אנשים לא נטשו אותי, ותמיד היה לי פרטנר למחבואים.
השתכללתי ונהגתי לכסות את ראשי, גופי, וכמה מרצפות, בסוודר
גדול במיוחד של אמא שלי. כשהסוודר היה עליי, אני לא ראיתי אף
אחד, אף אחד לא ראה אותי, ופעולותיי, גם הטיפשיות ביותר, עברו
ללא תגובה. הייתי הקואליציה והאופוזיציה של עולמי, הייתי מעל
החוק ומעמדי היה רם וגבוה משל כל בני התמותה נטולי הסוודרים
הקסומים בעולם (קרי - כולם).
כשבגרתי והבנתי מה רב הוא כוחו של הסוודר, הוא מצא את דרכו
לארון הבגדים שלי, מרחב מוגן לכל הדעות.

עברו עוד כמה שנים, ובהיסח הדעת השאלתי את הסוודר המסוכן
לידיד. השנה הייתה שנת בחירות וכדרכם של חפצים בידיהם של
ידידים פזורי נפש ופעילים פוליטית, הוא התגלגל מתומכי מועמד
אחד לתומכי מועמד אחר. איבדתי את מיקומו ואת סקרנותי בשלב
מסוים. אך לאחר זמן לא רב הבנתי מהו משכנו הנוכחי. אם מישהו
שהגיע לעמוד הזה רואה את שרון ברחוב, אנא - טפחו על כתפו,
וספרו לו שרואים אותו.