אנחנו חולמים חלומות בעילום שם בשלוש שפות זרות, והסיבוב מסוכן
במינו (בלמים מאחרים באדום), ולמרות שברקע מתמיד הרעש הלבן של
אנשים עסוקים משוחחים על בלהות ההווה אנחנו עוד שומעים אחד את
השני - הרי אותך אי-אפשר להטביע...

הדף מותיר חתך דק וחלק בכף היד - לחתום באדום מזכיר לי עסקאות
ללא סניגור כמו שהאמינו הנוצרים מהמאה השש-עשרה (פרונואיה)
ומסרטי הוליווד (הומור שחור). בגרסה מודרנית האינקוויזיטור
הגדול מביים ספיישל על מל גיבסון; אורלנדו בלום בתפקיד ישו,
שחקן הרחוב החולמני בירושלים של לפני 2000 שנה. אני אז מדמיינת
את עצמי בתפקיד מגדלינה, ומתעוררת.

מי מאיתנו יעשה את הצעד הראשון? המרחק לחלון נראה סביר למדי.
בנתיים, נוסטלגיה: "מכשפות", בקבוק וויסקי, קצת מוראקאמי, קצת
ג'יין אוסטין, וטיפות גשם על עורך החשוף (וגם על הריצפה, אבל
מי שם לב?)... והאור הכתום של פנסי הרחוב מדאיג ומטריד אותי,
אני רוצה לחצות חדר ריק ולו בכדי לראות אותך טוב יותר ואז לצאת
מבלי להעיר אותך.

שוב שותקים. תאונת דרכים בדרך לעבודה, רמזורים אדומים, הסיבוב
מסוכן במינו. על השמשה ילדות מצויירת בגואש (שפיספסתי), וגם
פנטזיה עצלה-אבודה (קשירות במיטה זה לא בשבילך).

אני ללא עונה עכשיו (אביב? חורף? מתקדמים בזחילה אחורנית) -
ללא תקופת מעבר, ללא שלילה, ללא רחמים גם. רוצה הכל: אוכל,
ספר, סרט, סקס, חצי בקבוק, עליה-ירידה, בוקר. אותך.