מה?
איך את מרגישה עכשיו?
מה זאת אומרת?
אף פעם לא שאלו אותך איך את מרגישה?
זאת נראית לי תמיד שאלה נורא מיותרת.
הוא חושב לרגע ארוך מלווה בשתיקה.
ובכל זאת, תגידי לי.
רע.
למה?
מה אכפת לך?
למה לא?
כי אני לא רוצה. אז תפסיק.
מצטער.
הוא עוד שותק. ומתחילה להמאס עלי כל השיחה הזאת. בכלל לא היה
לי כוח אליו מלכתחילה. סתם מנסה את כוחי, משחקת, מנסה לשעשע את
עצמי. לא מצליחה. הוא לא מצחיק ולא משעשע סתם אחד שמנסה להתחיל
איתי. עוד אחד. כל כך לא מיוחד, כל כך רגיל, בנאלי משעמם.
את יפה.
תודה.
אוח, שיסתום כבר את הפה זה כזה... פשטני, דבילי, זול... חחח...
מעניין מה יקרה אם-
אתה יודע מה?
לא.
ניחשתי. אני חרמנית.
הוא מסתכל עלי במבט מופתע לא מבין ומנסה להעריך את גן העדן
שנפל עליו הרגע, פתאום מאמין באלוהים או משהו, כל תפילותיו
ותחנוניו ומאמציו המייגעים עזרו בסופו של דבר.
כן... אוו ליאור אני רוצה אותך...
אני מתחילה לצחקק, הוא בהלם. אני נזכרת בחתולים, ידעתם שחתול
אוהב לשחק בטרף שלו לפני שהוא אוכל אותו? ידעתם את זה? ניסיתי,
זה כיף.
אני לא יודע מה להגיד.
אל תגיד כלום.
אני מתחילה לזוז, מזיזה את השיער מהפנים, לא מזיזה את המבט
ממנו, הדביל הזה יושב לו שם ומתחרמן משתי מילים פשוטות - "אני
חרמנית", ישר קופץ לו הזין לדום והוא נראה כמו כלבה מיוחמת. זה
מצחיק אותי. אני מתחילה לזוז ממש ממש ממש לאט, משחקת בצמר.
מעיפה מדי פעם מבט על העכבר הזה, הוא עוד שניה מת.
אני מתקרבת אליו ושואלת בשקט:
מה קרה?
הוא היה ממש שקט, שונאת את זה. חח העכבר הזה ממש לא משעשע
אותי... פתאום אני מניחה מבט על איזה עציץ מאחוריו, אולי...
אוי. סליחה. ראיתי שם עלה ממש יפה.
אני מחייכת בדביליות אחרי הישענות מוגזמת קדימה, שפתיים כמעט
נוגעות בשפתיים ואני כאילו לא שמה לב.
טוב, גם עכשיו הוא לא משעשע. פשוט לאכול כנראה. נזרוק עליו
קודם את הכדור צמר? לא... הוא לא כזה נורא, סתם מגעיל.
בא לי לקום ו-
טוב, תודה, ביי.
את הולכת?
אני מצחקקת, עוצרת את עצמי בכוח.
כן, ביי."
אל תגידי להתראות... אני הולכת משם צעד אחרי צעד, בא לי לילל
מיאו אבל אני ממהרת משם. יוצאת החוצה, מחזיקה את הבטן ומתפקעת
מצחוק.
כן, בהחלט משעשע. עכבר טיפש תפסתי לי הפעם.