שנה וחצי אני חושבת על הסוף. אף פעם לא מדמיינת אותו לגמרי,
משאירה פרטים ליד המקרה. אבל הוא תמיד מלווה בהקלה עצומה
ובעצבות כזאת שמחלחלת פנימה, כשברקע מתנגן איזה שיר עברי
עצוב.
הסוף כבר פה, ממתין לי בסבלנות. אני נאלצת לסכם את ההתחלה,
האמצע והשניות שלפני הסוף.
מה למדתי, מה עשיתי, מה קיבלתי, מה גזלתי... עם מה משלחים אותי
לדרכי? אולי עוד כמה חודשים אוכל להסתכל אחורה ולחייך. אבל
האכזבה והעצב שליוו אותי מקרוב כל הזמן הזה לא יעזבו במהרה.
הזיכרונות צרובים עמוק, תמיד ברורים ואפלים. והלוואי שהם
יעזבו. טעויות שעשיתי, לעולם לא אוכל לתקן. אנשים שפגשתי,
שהעלימו כל מחשבה אחרת מלבדם, הם שהלכו ואלוהים יודע מה איתם
עכשיו. עשרות ומאות שעברו חודשים לצידי ויום אחד נעלמו. אבל את
החיוכים, המילים, המבטים אני לא מסוגלת לשכוח. וכל פעם זה כואב
יותר, מכביד יותר... עד שאני לא מסוגלת לחשוב על דבר מלבד
הפרצופים שלהם. זיכרונות וזיכרונות וזיכרונות. והחיים שלי
שהתכלו. החיים שלי שנגמרו. החיים שלי שנבראו מחדש מעוותים.
נתתי להם את כולי. ואולי רק חיוך ומילה טובה הם זוכרים מזה.
כנראה אני טיפשה שחשבתי שיכול להיות יותר מזה, שהשלתי את עצמי
שכולנו בני אדם, שכולנו מחפשים עוד נפשות להכיר, לחלוק,
להבין.
ועכשיו זה נגמר. ככה, בשניה. כבר שנה וחצי שאני מחכה, וכשזה
מגיע... אני כבר לא מחכה ולא משלה את עצמי יותר. זה לא היה
טוב, לא היה טוב בכלל. זה לא עזר ולא תרם ולא נתן ולא כלום.
תמיד דמיינתי את הסוף אפור, את השיר העצוב שלי ברקע, את הרוח
שתנשוב כשאלך, את הזיכרונות והרגשות שלאט לאט יכרכו סביבי. אבל
עכשיו... התעליתי על עצמי. יותר גרוע מזה לא יכולתי לדמיין.
אני אבכה. אבכה על מאות האנשים שיכולתי להכיר, על האנשים
שהכרתי ודרכינו נפרדו, על האנשים שפגעו בי. ובעיקר על עצמי, על
השינוי שהתחולל בי ולעולם לא יתוקן. על הצלקת שנותרה, על
הזיכרונות. על הכאב, העצב, הצל שנוסף לצבע העיניים.
וזה הסוף. טוב שבאת, ברוך הבא. קח אותי איתך. אני רוצה ללכת. |