02/10/05

אויי ענת, לא עבר שבוע, מאז אותה פגישה ארעית באוטובוס, ואני
כה מתגעגע אלייך, היכן את משוש חיי? היכן את אלת שמשי? לאן
התפוגגת לך בשבוע האחרון? האם לא רצית לבוא יותר לבית הספר
בגללי? האם עברת בית ספר בגלל שעלייך לשבת עם בחור חסר נימוסים
ומוזר שכמותי? ואם כן מדוע הסכמת לצאת עימי? מדוע הולכת אותי
שולל כשאמרת לי שאת רוצה להיפגש איתי?  
ענת, אני כה מתגעגע אלייך וכה פגוע, אם כבר לא אראה אותך יותר,
אז בבקשה תאמרי לי מדוע...


03/10/05

נענשתי. שיעור ספורט התרחש היום בשעה שבע בבוקר, והמורה החליט
משום מה שנשחק את משחק הכדורגל. את האחריות לבחירת הקבוצות
הטיל לידי שני בנים - רועי ופלג, שאגב היו חברים. ומה שהתרחש
זה, שהם בחרו את כולם חוץ ממני, ואני לא מבין מדוע? הם התחילו
להתווכח מי ייקח אותי, ורועי קרא לי תמהוני, ושאר דברי חוכמה,
ודרש ממני לא להשתתף במשחק, מכיוון שאני אגרום לירידת הרמה של
כל אחת מהקבוצות שבהן אני אשתתף.
אני פניתי אל המורה, והוא גער בשניהם, ורועי אמר לי שהוא עוד
יראה לי מה זה.  ומה שקרה היה, שבאמצע המשחק, הוא רץ אלי ללא
כדור והפיל אותי. חימה רבה שטפה אותי באותו רגע, ונטלתי את
הכדור מידיו של אחד מהתלמידים, ובעטתי אותו היישר לפניו של
רועי, אשר בשל כך דימם רבות. המורה לקח אותי למנהלת, והשעו
אותי לשבוע, חרף הפצרותיי שרועי הוא זה שהתחיל. אכן אין צדק
בעולמנו הקט.


05/10/05

אבוי לי. השהות המרובה הזאת בביתי עושה עוול לנשמתי. היום,
הוריי רבו שוב. באמצע הארוחה, ללא שום סיבה מוצדקת, אבי השליך
את בקבוק המים לעבר אימי, שנחבטה מכך קשות.
לאחר מכן, הוא אמר לי שהיא אינה שווה אפילו יריקה, וגידף אותה
כל כך הרבה, שלא נותר לה אלא לברוח לחדרה בבושה וכלימה.
אני לא מבין, מדוע היחס העויין הזה בכל יום. לפחות, אבי לא
דיבר עימי היום. השבח לאל!


08/10/05

יום שבת היום. ואני בדד. עד יום שני אינני מורשה להגיע לבית
ספרי. והנה אני מאבד את קשרי עם אהובתי. הוריי גערו בי לפני
כמה ימים, ולא האמינו לי שהכל באשמתו של הניאנדרטל. אני יודע
שענת היתה יורדת לדעתי, משמשת עזר כנגדי, ומלטפת אותי בעדינות
בעזרת אצבעותיה, ונושקת לי במצח מרוב הזדהות ואהבה. אוי לי,
מדוע הגורל כה אכזר?


13/10/05

היום אצא בפעם הראשונה עם ענת. תהיה זו פגישה שציפיתי לה זמן
כה רב, וסוף סוף היא תתגשם! לאחר היסוסים כה רבים, אגרתי אומץ,
ובהזדמנות הראשונה שניתנה לי היום, כאשר היא היתה גלמודה, ללא
חברותיה הניציות, ניגשתי אליה ושאלתיה אם חפצה לצאת עימי, שכן
לא היה לי אומץ לעשות זאת מול חברותיה בפרט, ומול הכיתה בכלל.
לשמחתי הרבה, היא הסכימה לצאת עימי. שוד ושבר היה אילו טמנתי
ידי בצלחת. החלטנו לשוח לנו בטיילת, שליד הים, וקבענו להיפגש
שם בשעה שמונה, בשעת הערבית. עתה אני מתכונן לקראת הפגישה, וכל
מה שאני יכול לעשות הוא לדמיין אותה. כמספר דקות לפני, אגיע ,
קצר רוח לקראת פגישתי עם ענת היפיפייה. והפגישה אמנם תתרחש, אך
כרבע שעה לאחר השעה שנקבעה, אך לא יהיה זה להוותי, שאמתין, שכן
לא תהיה זו פעולה לשווא, אדרבא ואדרבא, משום שבאותה דקה שאראה
אותה, את אהובתי, ייעצר העולם מלכת, ונדמה יהיה לי שהכל אינם
זזים, הנשים והגברים, העוללים והציפורים, כולם יבהו בתדהמה,
באלילה שתפסע באיטיות לקראתי. והנה אני חש כרגע כיצד פסיעותיי
מקרבות אותי אליה, אל אלת שמשי, וזוהר הכוכבים קורן לו, ויוצר
שביל זהוב, שעליו פוסע אנוכי לקראתה, ורשפים מלאי חיות וכן
בועות אור ינצצו, ויעמדו בדרכי, משל היו למעשה מסה מסויימת
שתבחן את כוח רצוני לפגוש ריבה זו. ואני שידעתי מאותו יום
ראשון ללימודים, שכל כולי שייך כבר לאותה אלה, שעיניה - עיני
מלכות הן, עיניים מקוסמוס שונה במהותו משלנו, עיניים שניתן
לראות דרכן, את האהבה והיראה שכל הסובבים רוחשים כלפיה -
ושלכדו אותי בקסמיה, אני ידעתי ששום דבר בעולמנו הגשמי ובעולם
הרוחני, יעצור בנסיוני להגיע למחוז חפצי, לאלתי. ואכן, בעזרת
אצבעותיי אסיט את אותם בועות ורשפים, שבכל נגיעה קטה עליהן,
צריבה קטנה של חום תצרב  לה בקצות אצבעותיי, ובזרם מהיר תעלה
לה, ותמיס את לבבי,  לבבי הכמהה לחיבוק של תאומת נשמתי, וטרם
נפגשו נשמותינו הזהות, נהיר לי, שעלמה זו, ופגישה זו יהיו
חקוקות בליבי הפועם לעד.


14/10/05

השעה אחת אחרי חצות. אני חזרתי מהפגישה עם ענת, ושוכב לי על
מיטתי, קצר נשימה, חש כיצד אגלי זיעתי נוטפים להם ומכתימים את
גופייתי.
לא היתה זו פגישה כציפיותיי. האמרה "ההר הוליד עכבר" אכן
השאירה דופי בפגישה מאכזבת זו. לא אוכל לומר, שהבעיה נעוצה
מניה וביה בענת, ידידתי, אלא זו מבוססת ביתר שאת בתוכי. אכן
נפגשנו בטיילת כמו שתוכנן, וענת לא רק שהגיעה, אלא שדקדקה
בזמן:  לא דקה לפני ולא דקה אחרי, בדיוק בשמונה בערב עמדה לה
לצד הספסל המשקיף אל הים, אל הכחול האינסופי.
היא הנותנת, שראיתי מחווה זו, בעין יפה, שכן איחורים גורמים לי
למורת רוח, עם זאת על פי דמיוני, איחורה של ידידתי, לא היה
גורם אלא לגיל בליבי, ואמנם סותר אני את עצמי, אך סתירה זו
מתקבלת היתה על הדעת כשהסוגיה קשורה היתה בבחורה זו. ואכן,
כשנפגשנו נשקתי למצחה, והתחלנו ללכת לאורכה של הטיילת, על גבי
שביל האבנים, שלאורך שדרה זו. משני צדדיה עמדו להם עצי אורן
זקורים, שהניעו את ענפיהם לאות יראה מצד לצד, עקב הרוח הנושבת
מכיוון מערב, מכיוון הים, שגרמה לעפאים, וכן למגוון הנצרים
לרקוד ריקוד פרוע של יצר התשוקה. למגינת ליבי, תשוקה זו לא
הייתה אלא רק בידי הטבע הסהרורי. שקט כבד שרר בין שנינו, ונראה
היה שכלל לא הכרנו, והיתה זו פגישה ארעית בין שתי דמויות, בין
שתי נפשות חסרות כל קשר, ואין היה זה נכון כלל ועיקר - הרי לא
היה זה שנפגשנו באותו היום באוטובוס והיא קיימה איתי שיחה
הדדית, ולאחר מכן הלכנו לנו יחדיו מעט, עד שנפרדנו פרידה כה
כואבת? אין זה נכון, שבאותו הרגע שבו אמרתי לה חן חן ולהתראות,
היא לגמה מעט מדמו של לבבי, ואני לגמתי מעט משלה? אין זה נכון
שיד הגורל הפגישה אותנו באותו יום ראשון ללימודים? אין היא
אמורה להיות התאומה שלי? ככל הנראה שכל אלו היו בדיה אחת
גדולה. השקט אמנם, מפעם לפעם, פסק לו, רחמנא ליצלן! על מנת
שנשוחח שיחות שטחיות, נטולות כל תוכן. הרי נכון, שהתעניינתי
לשמוע כיצד עבר עליה יומה, ומה קורה עם הוריה, וכדומה, אך יותר
מכל רציתי לדעת מהו המפתח של לבבה, אילו סודות היא צופנת והיא
אינה רוצה שאני והשאר נדע, בכל חפצי רציתי שהיא תיפתח אליי,
תדבר עימי באמת, אך זה לא היה כך. בשלב מסויים, כאשר ישבנו על
אחד מהספסלים, לאחר שכיתתנו רגלינו, לחשה באוזני: "נורא קר
לי", ואז היא חיבקה אותי. קשה כאבן הייתי, וכשראתה שאינני נענה
לה,  הצמידה את השפתיים המשורבבות שלה לשפתיי, ואף ניסתה
להחדיר את לשונה בכוח לתוך פי, אך ללא הצלחה. לפתע היא הדפה
אותי לאחור, ונעצה בי מבט תמוה, ושאלה מדוע אני לא עושה דבר,
מדוע אני שקט,  ואני בקושי יכולתי לענות. היא קמה מהספסל,
והחלה ללכת. כדג שנשטף אל החוף, וקופץ לו בעיוותים קשים
הרגשתי, מנסה לאחוז בכל כוחי את האהבה שהולכת ונעלמת לה עכשיו,
ושאלתי אותה מדוע היא לא מתנהגת כמו שהתנהגה באוטובוס, מדוע
אין היא מתנהגת אותו הדבר.
ענת, נעצה בי עיניה הקרות, ואמרה שהיא אינה מבינה על מה אני
מדבר, שאף פעם לא דיברנו באוטובוס, ושהיא צריכה לחזור הביתה,
כי אני מתנהג בצורה מוזרה מדי הערב. ואז היא נעלמה לה, העלטה
אפפה אותה ובלעה אותה לעד.  והנה הייתי כאותו דג שפרפר לו
לשווא על החוף, מתפלא מהמציאות שטפחה על פניו ללא שום הכנה
מוקדמת, וכל מה שנותר לי, הוא לצפות ברגעיי האחרונים, דרך
אשמורות עיניי במתרחש מסביבי, באנשים הלבושים בבגדי ים
מינימליים מהלכים להם להנאתם, נועצים בי, הדג הגוסס, מבט אדיש,
אחדים נותנים לילדיהם לגעת בי, עם מקל , או אבן, כאילו הייתיי
חיה שהולכת לתקוף אותם מרגע לרגע, ואחרים סתם מתעלמים
מגוויעתי, ממותי הבלתי נמנע. ואין יכול להיות נורא יותר, מאשר
לחוש חסר אונים, עד אשר הניצוץ בעיניים, אט אט דועך לו, עד
שהלובן שממית כל רגש מכסה את קרנית העין, ומסמל עוד מוות של
בריה, של זיכרון, של אהבה. כך חשתי. ומספר רגעים אחרי, ולבבי
החל פועם בעוצמה רבה, פעימות כה עזות, שנראות היו שאופפות  הן
את הכל,  את הריקנות, את האינות, והים שחש את אותן הפעימות
המאיימות, החל לתת את דיברו כנגדן, לגרור פעימות אלה יחד עם
שלוחותיו, גליו, אל עבר שובר הגלים, ולנפץ אותן כנגד הסלעים
המצולקים, צלקות שהיו כבר חלק בלתי נפרד ממני, מישותי.        


     
20/11/05

שבועות שלא רשמתי דבר ביומני. ענת כבר לא יושבת לידי, כפעם,
ונראה שמתעלמת היא ממני לחלוטין. והנני מקור ללעג ולקלס הכיתה.
אני כה חרד. הלוואי שמחר לא יגיע.