כועסת על עצמה.
בוכה על בדידות מלאה בזרים.
מסתבר שגם בנות מסוגלות לחשוב דרך איבר המין.
לקרוע את עצמי מהספה בברוטאליות.
להתכונן לראות את -
מי בעצם?
אולי את עצמי במראה.
נמאס לי לשמוע סיפורים,
נמאס ממשחקים.
האמת היא, שאנשים הם באמת רעים מיסודם, באמת! אלה שהם לא, הם
מעטים או שחקנים, אנשים מיוחדים.
היא עוד צועקת על עצמה, היא אמרה לי כבר כמה פעמים שנמאס לה
"לחשוב דרך הכוס". אני לא מבינה את זה.
היא מקיפה את עצמה בגברים שהיא שונאת או לא אוהבת, לא מבינה גם
את זה.
"מה את עושה?"
מאוננת.
-מצחיקה.
מה את עושה?
- מעשנת.
חה!
-אז היום את אצלי?
בטח, בעוד חודש...
- ביי.
ביי.
כי כבר אין לי כוח לדבר גם איתה, פתאום הכל כבר מיותר וסתם.
בא לי לוותר על הנסיונות הפאטתיים שלי.
תום אומר שאני חושבת שכולם והכל פאטתי, לא רציתי להודות שזה
נכון כי אין טעם בשוברת מוסכמות כשכולם כל כך משתדלים, זה הופך
אותי לפאטתית בעצמי.
מעגלים אינסופיים של... כבר לא יודעת.
זאת העט, היא לא מפסיקה לכתוב, הדיו ממש נשפך ממנה, על דפים,
על הכריכה, על עצמי... מלאה ברישומים של תסכול, יאוש ושנאה
עצמית.
מגרדת את עצמי מהספה, הולכת לשתות כוס מים, מספיק עם הקפה.
נכנסת לשרותים, יוצאת, מתיישבת על הרצפה, קוראת מילה רנדומלית
מהירך שלי, שמתחברת עם מילה רנדומלית מגב היד, ועוד אחת מהיד
עצמה. "דרך אהבה ויתרתי".
זיוני שכל. זה מה שזה, הכל זיוני שכל. אין למה לכתוב בכלל, מי
קורא את זה? שטויות.
לכי להתקלח, זרקי את העט לפח, את הניירות תשרפי, תשרפי הכל, גם
את הספרים, והמכתבים... תמחקי הכל! גם מהמחשב! שלא ישאר ממך
כלום.
אין טעם במילים, וכשאין טעם במילים אני כבר לא -
אני. מוחקת, מוחקת מוחק... הכל. שיצא לי גם מהזיכרון,
מהתשוקות, לא רוצה לאהוב יותר, מילים, אנשים, צבעים. לא רוצה
לרצות להחזיק עט ביד או עיפרון, מכחול, מקלדת.
תכתבו אותי, אני. כבר לא כותבת אתכם, לא אוהבת אתכם ולא אותי.
אותי לא. לא, אני לא...
לא אני.
אני לא.



ברוטאליות גסה...מיח.