יתגדל ויתקדש שמה רבא. (אמן, כמובן).
בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה ויצמח פורקנה ויקרב משיחה
בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל בעגלא ובזמן קריב ואמרו
אמן. (שוב, כולם ביחד - אמן).
יהא שמה רבה מבורך לעולם ולעולמי עלמיא. (הנה זה מתחיל -
המילים ממאנות לצאת, העיניים נוצצות).
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה
דקודשא בריך הוא (כמעט, כמעט. עוד רגע אחד).
לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא, ואמרו
אמן. ( עכשיו, עכשיו. ממש עכשיו. הקול שנשבר, הדמעות ששוטפות
את הגרון. ותוך כדי דיבור הוא מרים את המשקפיים ומנגב זכרונות
לתוך מטפחת לבנה).
יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל ואמרו
אמן. (הבכי שוב חנוק, הידיים רועדות. שפתיים מתאמצות לומר.
אמן).
עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו
אמן. (מרים את הקול. כמעט צועק. בוכה. המילים מתערבבות וכבר אי
אפשר למצוא. אין התחלה ואין סופ. אין התחלה ואין סופ. אין
התחלה ואין סופ).
סופ. (המטפחת רטובה. הילד ישאר מת).
סוף. (ואין שופטים אדם בשעת צערו).

אזכרה.
הייתי שם. היום.
היום.
היום. ראיתי. בן. אדם. מבוגר. בוכה.