"יותר טוב כלום מכמעט..." אולי באמת,
אתמול איבדתי את היקר לי מכל את הסיבה לקיום. חשבתי שכשזה
יקרה אפול ולא אוכל לקום ולא תהיה סיבה לחיות ומשום מה עדיין
יש, עדיין השמש מאירה עלי.

אני יודעת שלעולם לא אוהב כמו שאהבתי. אין לי צל של ספק בכך
אבל הבנתי שאולי אהבה איננה מרכז החיים, אולי גם בלעדיה אוכל
להיות מאושרת, אני יודעת שזה שקר
אבל עדיף להאמין בו מלהתחיל להכנס למלנכוליות השיגרתית שלי
שכל זמן שאתה היית שלי היא לא יצאה החוצה ועכשיו פתאום לא אכפת
לי אם היא תצא או לא,   אולי חופשי זה באמת לגמרי לבד.

עכשיו אמורה להפתח לי תקופה חדשה בחיים, שינויים ככה אמרו לי
ואני רק מצפה לגרוע מכל ומקווה לטוב, מקווה להפתח, מקווה
להשתחרר, מקווה להיות חופשייה מהכל,
לא רוצה אהבה, לא רוצה חברים, לא רוצה משפחה.
אני רוצה אותי וזהו. רוצה להוכיח לעצמי ולעולם מי אני ומה אני
שווה, כי נמאס לי אכזבות, ונמאס לי כאב, ונמאס לי שכולם חושבים
שהם מכירים אותי, וכלום הם לא יודעים. אף אחד לא יודע, ונמאס
לי מהכל.

ואני יודעת שהרגע הזה, הוא הרגע בו קיבלתי את החופש. כי מהיום
אין לי שמיים או ארץ אין לי אלוהים או אמונה בשום דבר ובאף
אחד.
כי האחד והיחיד שהתקרבתי כל כך קרוב ללבטוח בו האחד והיחיד
שהבטיח לא לעזוב לעולם ותמיד לאהוב ולחבק ולהגן אתמול בלילה
הבטחותיו הפכו סרק ואני האמנתי לו שלעולם לא יעזוב וכנראה שמתה
לו האהבה בלב או שפשוט הוא כבר התייאש ממני כמו כולם ואני
בטיפשותי חשבתי שדווקא הוא לא יתייאש,טעיתי.

ולכן מהיום מרגע זה אין יותר אף אחד חוץ ממני, לא עוד אכזבה
,לא עוד אמון, לא עוד אהבה.
היום האהבה מתה והמקום בלב שלי ששמור לאהבה שלו, ישאר המקום
רק שלו והכאב נשאר אבל לא יבוא עוד אחר תחתיו כי אני היום
הפכתי אחרת מהיום אין יותר רגש אין אף אחד יש רק אני והזיכרון
שלו וזהו.
אתה רואה אני כבר לא ילדה קטנה לא עוד אבכה היום גדלתי בשמונים
שנה.