דניאל,
כל השירים שנכתבו על תל אביב נוטים,
לעיתים
להזכיר לי במרמה את עצמך.
יש לך עיניים כמו של סקס בהיר לפנות בוקר,
ורגליים עקומות כמו של העיר המנומנמת שמתקשה לעמוד על תילה.

את צוחקת על כל הניסיונות שלא צלחו;
על כל נקודות החן שלא הצלחנו לקלף,
על התווים המונוטוניים שכתבתי לנשף הסיום,
על האיטיות שבה לחצתי את אצבעותיי אל הפסנתר
ובעיקר על עצמך,
ועל כל החלקים שאיבדת בכיכר.

הרשי לי.


ואני ותומרקין שוב יושבים על הפסל
ושוב לא קוראים לך
ובמקום
אנחנו רואים אשה ש
מתפתלת בזרועותיו של אומן אחר,
של עצמך
שמבקש להסתכל בתיק,
ולמצוא שם חפיסת סיגריות
עם המון המון קהות בתוכה.