דרור גולדין שוכב על המיטה שלי ומזפזפ במצבי הרוח שלי
כשאני שואלת אותו איך אמורה,
העלמה סביון דיזנגוף ה
מהוללת
איך בעצם היא יכולה להדביק רצף מלים כלשהו
שאין בו ולו לפחות
מעט, כן
מעט ארוטיקה.
דרור גולדין מפנה אליי זוג עיניים עם צבע כזה
שבעצם אין לי מושג מה הצבע שלהן
ובונה עם האצבעות דגמים של צדק פואטי.

אמרתי לך שפעם קראו לי מרלין מונרו?
הלכתי לחפש גוונים לדמיון מפותח בחנות של ירקות
כשפשוט לא יכולתי שלא
לשבור
את האף המתנשא הזה והסמקתי מלוא הכד,
כמו שאתה עכשיו חולץ נעליים ומביט בי בעניין
וצוחק
כמו שיפה לך לצחוק
או כמו שאני לא יודעת איך אתה צוחק כי
לא באמת אכפת לי, אתה יודע
דרור
כשהלוואי שיכולתי לספר לך
איך הצלחת
לקלף ממני את כל חוסר האמון
במלים האלה,
בעצם.