אמילי נאדין / פטישים |
אני מרגישה אותה באה,
רואה את הצל שלה,
רואה מה היא מחזיקה.
היד מכה, בפטיש כבד,
גורמת לייסורים,
לכאב,
רגשי, פיזי, הכל.
היא לא עוזבת,
לא מרפה,
תישאר לעד איתי,
כי אין מרפא למחלה הזאת.
הפטישים מכים בראשי
יום וליל.
כדורים, דקירות, פסיכולוגיה,
ומה לא!
והיד לא מרפה,
והפטישים מכים,
ואיך אוכל לקרוא
לדבר כזה חיים?
זה לא חיים.
זה סבל.
והפטישים עדיין מכים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|