צבי פתח את המכתב בידיים רועדות, פניו סמקו מזעם ככל שהתקדם
בקריאה
"זהו מכתב שרשרת, הוא סבב את העולם שלוש פעמים בשמונים יום,
עבר עשרים אלף מיל מתחת למים ועדיין ממשיך להסתובב...סאשה שלח
את המכתב לחמישה מחבריו וכבר באותו שבוע קיבל משרת מפקח בכור
הגרעיני בו עבד. לצערו, עובד אחר עצר את השרשרת ובכך קטע באחת
את העסקתו של סאשה ושלו באירוע שהעלה את העיירה צ'רנוביל
לכותרות..."
מכתבי שרשרת מחורבנים!
צבי ידע שלא היה זה מתפקידו לקרוא את המכתב אולם תפיחת שק
המכתבים הפליאה אותו ואף את האורטופד אותו הלך לראות פעמיים
בשבוע האחרון. כל זה למה? הכול רק בגלל שפלוני אלמוני חמד לו
לצון וחיבר מכתב המאיים במכות גורל נוראות שיחולקו ביד רחבה
לכל המהין לשבור את השרשרת ובפרסים ושפע דמיוניים לזה אשר יעשה
את המעשה הנכון וימשיך אותה.
צבי ידע שאף אחד לא מאמין בשרשראות אלו ואף אחד לא ציפה לזכות
בלוטו בזכות שליחת מכתב אבל למה לקחת סיכון כשהמראה של לונה
מרצד מול העיניים, אותה לונה שטבעה באשקלונה ניצלה בנס על ידי
מציל גרוזיני ומתה דקות ספורות אחר כך מבושה וכל זה בגלל
שמיאנה להמשיך את השרשרת במשך חודש תמים.
כעת הבין צבי את הסיבה לתפיחת שק המכתבים אבל מה הוא יכול
לעשות בנוגע לזה? כלום, זו העבודה שלו. בעצם, הוא תמיד יכול
להתפטר אבל מי יעסיק מזדקן צעיר שכמותו בעבודה כלשהי, שלא לדבר
על אובדן הפנסיה.

"מה זה מלחמת הקיום?"
"מממ?"
"מלחמת הקיום, זה שיעורים בביולוגיה."
פעם, מזמן סוקרטס אמר שהוא יודע רק דבר אחד והוא שאינו יודע
דבר. הוא צעק את זה בכל רחובות יוון העתיקה ומיד הוגדר כסטנדרט
לחוכמת הדור. צבי ידע גם הוא רק דבר אחד, לחלק דואר. גם הוא
הסתובב ברחובות ועשה רק את זה. משום מה הוא לא זכה לאותה
ההכרה, למעשה המורה מכיתה ה' יכולה הייתה לתת עליו חוות דעת
הפוכה. היא צריכה לדעת, היא בילתה איתו שנתיים.
"שיעורים בביולוגיה האאא?!  ואני צריך לעשות לך אותם?"
"בבקשה אבא בבקשהבבקשהבבקשהבבקשה"
"אני חושב שאתה צריך לפתוח אנציקלופדיה" אמר צבי, צפה בפני בנו
מתכרכמים והוסיף "או שתשאל את אמא"
"טוב, טוב" נכנסה אמא לחדר והמשיכה "מלחמת הקיום היא המלחמה
היומית של כל אורגניזם לשרוד, כל יצור עושה כל מה שהוא יכול
כדי לחיות עוד יום למרות הלחץ הסביבתי. אם אתה רוצה הגדרה יותר
מדויקת תפתח אנציקלופדיה"
"לא, לא. זה בדיוק מה שאני צריך" הזדרז הזאטוט לפלוט "אבל מה
זה לחץ סביבתי?"
"קח לדוגמא קבוצת אריות שחיה במקום עם הרבה מזון, הם לא צריכים
להתאמץ כדי לאכול והם יהיו שמנים ועצלנים. לעומת זאת קח קבוצה
דומה שחיה במדבר שם יש הרבה פחות חיות, הם יצטרכו להתאמץ יותר
ועם השנים ויפתחו שיטות ציד יעילות כמו מהירות, או עמידות לרעב
וצמא ועם הדורות הם יהפכו לזן קשוח יותר של אריות."
"וזה הכול? רק עניין של אוכל?"
"יש גם את העניין של לא להפוך לאוכל. גם הנטרפים יפתחו מהירות
או הסוואה או משהו אחר, העיקר שיצליחו להיות פחות לעוסים בסוף
היום."

צבי יצא כמדי יום להאכיל את התיבות. כולם ידעו שהוא קורא כך
בצחוק לסיבוב חלוקת הדואר היומי שלו. הם צדקו הוא קרא לה סיבוב
כך בצחוק. הם טעו, הוא מעולם לא התייחס לזה כאל סתם חלוקת
דואר.
הייתה לו תיאוריה סודית אותה חלק רק עם חבריו הטובים ביותר,
זאת אומרת עם חברו הטוב ביותר, בעצם עם האדם שהיה חברו הטוב
ביותר והתייחס אליו כמו משוגע אחרי ששמע את התיאוריה.  
וכך המשיך צבי להאכיל את התיבות עם חיוך והרגשת סיפוק תמידי של
אדם השקוע במילויה של מצווה קדושה.

אבל יש פתרון! הוא הגיע אליו בזמן שהסתובב עם שק כבד במיוחד.
האנשים מרגישים מחויבים או מאוימים ושולחים את מכתבי השרשרת
הלאה כדי לא לשבור את השרשרת או להימנע מסבל היום בעתיד. אבל
הוא לא חייב למסור את המכתבים. הוא ידע שהנמענים לעתיד היו
מודים לו אילו היה להם מושג קלוש על מה שנחסך מהם הוא למד
לזהות את מכתבי השרשרת בחושי הדוור המחודדים שלו ובעזרת ניסיון
של 20 שנה. לשק אותו קיבל מידי יום היה מתייחס כאל חלקת שדה
אותה היה מנקה מעשבים שוטים, משליך עשרות מכתבים שזיהה כמכתבי
שרשרת. ואכן לא נשמעה ולא תלונה אחד על מכתב שלא הגיע ובוודאי
שאף אחד לא התלונן על מכתב שרשרת שחסר לו.

לצבי הייתה תיאוריה מאוד פשוטה ומאוד הגיונית, זאת אומרת מאוד
פשוטה והגיונית לו ורק לו. אפילו הוא הבין שאם יספר על
התיאוריה ברבים הוא יאושפז מיידית בכפיה.  ברגעים של חולשה היה
נזכר בגלילאו יוצא מהאינקוויזיציה ממלמל: "אף על פי כן נוע
תנוע".
צבי התייחס למכתבים ותיבות הדואר כאל אורגניזם חי, בעצם צבי
תאר את התיבות והמכתבים פשוט כמשהו חי אבל בטוח שאם היה לו
מושג קלוש מה זה אורגניזם הוא היה מעדיף את ההגדרה הזו.  הוא
לא ידע לתאר בדיוק מה חי שם או אילו איברים מיצגים התיבות
והמכתבים ובטח שהוא לא ידע איך החבילות נכנסות לעסק או מה
התפקיד של המכתבים הרשומים. אבל כל זה לא ממש חשוב, מה שכן
חשוב הוא שצבי התייחס אליהם כמו למשהו חי, משהו שצריך לתקשר
ולהתרבות. למרות שצפה בדאגה בתחרות מצד הדואר האלקטרוני בדיקת
לחץ זרם המכתבים עדיין הפגינה דופק בריא, נראה כאילו למטרת
שימור הזרם הוקמו הישויות הנקראות מוסדות ממשלתיים שבזכותם
המכתבים פרו ורבו בקצב מדהים.

במשך זמן מה לאחר מכן נראה היה שהבעיה נפתרה על הצד הטוב
ביותר.  כמות מכתבי השרשרת שנשלחו ירדה בהדרגה וצבי השליך רק
מספר מעטפות בודדות מדי יום. מפלס הבן-גי (אם אין לך מושג מה
זה...אשריך)
נשאר קבוע ואפילו האנשים ברחוב חזרו לחייך אליו, הוא לא השגיח
עד כמה האנשים הזעיפו פנים כשראו אותו קרב בתקופה האחרונה.

חלפו מספר ימים.

הימים התחברו לשבועות.

צבי התבונן בשק המכתבים התפוח. הוא לא היה רק תפוח, הוא היה גם
כבד! מזה זמן מה השק הלך ותפח וכל זאת בלי שאיתר ולו מכתב
שרשרת אחד.  לעומת זאת כמות המכתבים הרשומים גדלה בצורה מדהימה
בזמן האחרון.  צבי שלף את אחד המכתבים הרשומים והניח אותו על
השולחן לפניו.  הוא היה מוכן להישבע שהמכתב מביט בו באותה
עוצמה מרוכזת חזרה כאומר: "שלא תעז".
צבי הניח את סכין המכתבים על השולחן, ספקות החלו לבעבע בו.
לפתוח מכתב רגיל זה נסלח ואף אחד לא ידע אפילו.  מכתב רשום היה
סיפור אחר לגמרי. מכתב רשום היה...רשום. במילה עצמה היה משהו
רשמי ומחייב. מישהו יכול היה לבדוק אם הוא אכן הגיע ליעדו.
המכתב המשיך להתבונן בו מסנן איומים אילמים.  צבי נטל מספר
נעצים וסימר את המכתב לשולחן. הוא הרגיש כסטודנט רפואה לפני
ניתוח הצפרדע הראשונה. המכתב פרכס מעט בשל הרעד בידיו...או
שאולי...
צבי אפילו התחבט באותן בעיות מוסריות של מותר ואסור. המותר
ניצח.  אולי לא ניצח אבל ידו הייתה על העליונה לפרק זמן קצר
שהספיק לצבי ללפות את סכין המכתבים, לבצע חתך כירורגי נקי
לאורך המעטפה. בסיפוק צפה במעטפה שופכת את אבריה הפנימיים על
השולחן הנקי.
צבי אחז במכתב והחל לקרוא: "זהו מכתב שרשרת..."
חיוך ניצחון עלה על שפתיו. "ידעתי" מלמל לעצמו בסיפוק.

באהבה ובמלחמה הכול מותר. צבי אהב את עבודתו ולא רצה להיות
מפוטר אבל זו הייתה מלחמה. מלחמה שקטה בלי נפגעים טרמינליים אך
עדיין מלחמה. כדי לנצח במלחמה צריך אומץ. אומץ והחלטיות.

גם מכתבים רשומים החלו למצוא את דרכם לפח.

צבי התעורר לקול השעון המעורר ושלח יד עצלה לכבות אותו. הטרטור
נפסק תוך שצרור ניצוצות נפלט מהמכשיר המנוח. צבי קילל, התבונן
בידו הכבויה והבין שהתחשמל.  היום היה יום שישי, יום עבודה
מקוצר. פעם היה תענוג לעבוד ביום שישי ולדעת שבקרוב מאוד היום
נגמר ומתחיל סוף השבוע אבל אז הגיעו החברה של ההי-טק וגילו
לכולם שאפשר לא לעבוד ביום שישי. רוב המשק תפס את הרעיון וכיום
הוא הרגיש כי הוא האחרון שעדיין עובד ביום המנוחה הארצי הזה
ולא נראה שזה יסתיים בקרוב.
הפיצוץ הקל שארע בדירה בזמן שהדליק את התאורה במטבח הבהיר לו
שזה יכול להסתיים בקרוב. הוא דווקא הריח את הגז אבל טשטוש
ההתעוררות והכוויה גרמו לו לשכוח מהזהירות.  עד שהגיע לעבודה
שעה מאוחר יותר, הוא הצליח להחליק במדרגות, כמעט להידרס
ממכונית שהופיע משום מקום ולהיספג במיץ של הזבל שהותז עליו
מאוטו זבל שעבר ברחוב.
הוא הניח לעצמו לשקוע בנוהל היומי של חלוקת המכתבים. הוא היה
כל כך מזועזע מאירועי הבוקר ששכח לסנן את מכתבי השרשרת ופשוט
חילק את תוכן השק בצורה אוטומטית.
צבי שלף את החבילה הקטנה שהייתה הדבר האחרון שנותר בשק והתבונן
בה מופתע.  הוא לא זכר שהכניס חבילה שכזו לשק. צבי הפך את
החבילה בידו וראה כי אין זכר לשם השולח ובמקום הנמען הופיעו
שני מילים בלבד. צבי מלמל לעצמו בזעף "מי האידיוט שם חבילה
בדואר וכותב עליה רק פתח אותי".
צבי החזיר את החבילה לשק כשללא התראה מוקדמת וללא כל סימן
ליכולת שכזו מצידה, החבילה נשכה אותו.
הוא הביט שנית בחבילה וראה שהכיתוב עליה השתנה. כעת היה כתוב
עליה: "פתח אותי צבי. " ומול עיניו הופיע אחרי משפט הציווי
המילה "אידיוט".
צבי פתח את החבילה בלב פועם. הוא קרא את הצירוף 'בלב פועם'
פעמים רבות ותמיד חשב שזו אמירה טיפשית, הוא ידע שהלב פועם כל
עוד האדם חי.  עכשיו הבין לראשונה כי לצירוף יש משמעות אחרת
לגמרי, הוא הבין שהאמירה מתייחסת לעובדה שנראה שהלב עבר דירה
לבסיס הצוואר וכי הוא החל לקבל פרמיה על אקסטרה פעימות ובונוס
נדיב על עוצמה.
מהחבילה נפל לחיקו מכתב.  הוא הרים אותו וניקה ממנו את מיץ
הזבל שדבק בכל דבר שנגע בו וקרא:
"זה אינו מכתב שרשרת, זה המכתב שבא להבהיר לך מה קורה למנתצי
השרשרת (שוברי השרשרת אם לא הבנת) אנו יודעים שאינך מאמין
שהמזל יפגוש בך אם תשלח את המכתבים אולם אחריי הבוקר ברור
שאינך צריך שכנוע רב כדי להבין שחוסר המזל יכול לפגוע בך בכל
רגע שנרצה.
רבים מאחינו נפלו קורבן לידך המהירה להשמיד, אחים שלא יראו את
נמענם, אחים שלא יחוו את החוויה הבתולית של היד השולפת אותם
בצפייה מביתם המוגן ולא יזכו לצאצאים. אולם אי אפשר לאמור שאין
אנו מתחשבים, אנו מוכנים אפילו להתעלם מהעובדה שידעת שאינך
משליך רק נייר ודורשים שהתנהגות פושעת זו לא תחזור על עצמה
לעולם. כדי להוכיח את טוהר כוונותיך אנו דורשים אקט של פיוס
וכניעה. לא תהייה אזהרה נוספת!"

צבי התיישב בכבדות ליד שולחנו ובעיניים דומעות החל לכתוב: "זהו
מכתב שרשרת..."