ארון פנדורה צהלי
המתים שלי הם חיילים שהיה להם דופק בפעם הראשונה שראיתי אותם
ושלאחר חצי שעה איתי נהפכו ז"ל. כל אחד מהם השאיר אצלי משהו,
בידיים המהססות, בחלומות חמקמקים אפילו במאחורה של העין
שלפעמים רואה שבריר מהם, שניה לפני שהשפתיים מתמתחות במבוכה.
בכל משפט כאן חבוי רגע מהם ובכל נשימה שלי עצורה מנייה מנשמתם
כי בעצם נוכחותי במותם התחייבתי להיות הנאמן שלהן. המתים שלי
נואשים להשמיע את קולם עבורי, לפעמים הם אפילו גוררים אותי
לפתוח את המחשב ולרשום אותם בוערים בקצה של האצבעות מכריחים
להיזכר ולעשות עבורם, ברגע שזה מתחיל כבר לא ניתן לעצור אותם
שוטפים, רק לאפשר לזרימה לצאת, להיות מים עבורם.  
המתים שלי הם האנשים שמתו לי בידיים בזמן שהייתי אמור לחלץ
אותם חיים. בצפיפות האינטימית של המסוק לא היתה אפשרות שלא
להתבונן בהם קמלים, וכך פניהם עדיין חרוטים באוסף תמונות
עקשני, כמעט בלתי ניתנות להפרדה או פיענוח.
שלושים ואחת. (היא היתה מטיילת שנפלה מהמצוק במצפה רמון, הם
היו חיילים)
לא ספרתי ואני יודע
שבועיים לאחר שסיימנו את הכשרתנו ומפקד חיל האוויר ענד לנו
כנפי לוחם בטקס סוף מסלול מכופתר ומאולץ, חייל מהתחזוקה יצא
לאפטר. הוא היה לחוץ בית ונסע במהירות עצומה עד שבמקום להגיע
הביתה הוא הגיע לתוך גזע אקליפטוס. מספר דקות לאחר מכן זינקתי
בעקבותיו לכביש המשובש, רק תשע מאות מטרים מש.ג. הבסיס והגעתי
לסובארו הקטנה שלו שהיתה הפוכה וכמעט נבלעה בגזע העצום, לוכדת
אותו בתוכה. דקה אחרי והגרזן שלי כבר ריסק את החלק האחורי של
המכונית בנסיון לפרוץ ולהוציא אותו בחיים. כשהייתי בתוך הרכב
וקיבעתי את צווארו ידעתי שהוא המת הראשון שלי. היה לו חתך עמוק
בין הפה לארובת העין והרגשתי שהבטן הגדולה שלו לא אמורה להיות
כל כך רפויה כשבראש יש חתך כזה. לאחר שהוצאתי אותו לטיפול
הרופא שמעתי צלצול מהמושב שלידו, שוב נכנסתי לרכב המבותר
והפלפון שלו התריע "התקבלה הודעה כתובה", כנראה מחבר שידע כמה
הוא עצבני, פתחתי את המכשיר " עזוב שטויות בסוף יהיה בסדר".
לאחר הקוריוז שבחילוץ לא מוסק הגיעה השגרה, התרגלתי לחשוב
שהמבוא לצמרור בהסתלקות הנשמה דווקא זהה: סירנת הזנקה באמצע
הלילה וקפיצה לתוך המדים, הנעליים יישרכו בדרך לטייסת, העמסת
הציוד על הוונדורה, חנייה זריזה על משטח ההמראה, העמסת הציוד
על המסוק וחיבור כבל האינפורמציה לקסדה לקבלת פרטים ראשוניים
שתמיד מטעים. הטיסה מהירה ומתוחה עם ריח שמן ואדרנלין שמסיר את
העייפות עד נחיתת תופת באמצע הלילה, ללקט נשמה נוספת. תמיד
מצפים לנו, שנרד מהשמיים ונכשף את הבלגן למטה להסתדר, ואין
אפילו זמן להסביר להם שזה רק אני ושדי אבוד. בשטח מבצעים רק
ניתוחי חירום כי הגזרה עוד חמה ויכולים לירות גם עלינו, ובין
בדיקת נשימה לחיבור למוניטורים מאבטחים את המסוק. לאחר
שווידאנו נשימה מלאכותית, מכניסים את האלונקה לצפיפות המסוק,
טורקים את הדלת ושקט. דממת רוטורים המאפילה לרווחתי על הצרחות
האנושיות שהשלנו מתחתינו. תפקידי כעת הוא לשמור עליו חי, לפחות
עד שנגיע לחדר הטראומה, שם נמסור את הפצוע כמו מקל אולימפי
במרוץ שליחים קטלני, עד אז זה אני - מנשים אותו דרך בלון חמצן-
גם מעסה את ליבו מלאכותית ובניגוד לכל הסכימות של טיפול בנפגעי
טראומה, שרק ימשיך לפעול, חייב לשמור עליו חי אסור להתייאש
והוא דווקא מת.
מעולם לא דיברנו על הפצועים בינינו. היה הסכם שבשתיקה שמרגע
המסירה עוברים לחזל"ש. חוזרים לשגרה וקונים פחית קולה קרה
ממכונת בית החולים. תוך כדי השתייה מארגנים את הציוד מחדש
והמסוק מוכן לקלוט את הנפגע הבא. במבצע חומת מגן אף פעם לא
הספקתי לגמור את הקולה. מבית החולים ממריאים לזירת קרב חדשה,
ושוב הבלגן המצמית בקרקע ושוב השקט במסוק, צלמי העיתונות פשוט
נשארים במנחת, מנסים לתפוס הפעם פריים מוצלח יותר לעיתון של
מחר. ולמרות הכעס על הצלם שמחכה למשלוח החייל הבא בנייטרליות
המוגנת של בית החולים, אני מאבד קשר עין עם הפצוע לטובת שיפור
פרופיל למצלמה, אולי נתפוס כותרת.
חיילים מתים, נערים מתים, בנים לאבא ואמא מתים, כולם מתים.
כולם מתים לי בידיים ואי אפשר לשמור על הסטריליות, חייב להפקיר
את עצמי בשביל הסיכוי שדווקא הוא יהיה זה שיחיה. אז מסיימים את
הפינוי בידיים טבולות בדמו, כי למי יש זמן לשים כפפות בזמן
שהוא מאבד חיים, ובכל מקרה הדם מגיע עד הכתפיים, הן מוצפות בו.
לאחר המסירה זה נהיה לפתע מגונה, האחיות מסתכלות מזועזעות
ומזרזות אותי לשטוף אותן בסבון חיטוי שיכול להמיס גם K7000.
אבל הדם נספג ואין לי דרך חזרה מלקבל אותו על עצמי. קראתי
ב"הארץ" על פילוסופים שמתווכחים לאן הנשמה הולכת לאחר המוות,
אני יודע שחלק מהן נטמעו בי, נאחזו באדם האחרון שהיה לידן הזמן
שהיו חשופות, כמו חילזון שנטלו ממנו את הקונכיה ופתאום מוצא
קונכיה חדשה, אז הוא נדחק לתוכה כי אפילו קונכיה שלא שייכת לו
היא עדיין קונכיית מקלט לגיטימית.
לפעמים מייאש להמשיך באשליה שגם דברים אחרים חשובים כשאני יודע
איך מתים כל כך, ולפעמים ממש בסוף, כמו בתיבת פנדורה, אני נזכר
בהזנקה האחרונה למחניים, כשנהג משאית הובלות נכנס באוטובוס מלא
ילדים ונפצע אנושות. כל המכשירים הראו שהוא אבוד ולא ויתרתי,
למרות שהוא לא חייל, למרות שכמעט הרג שלושים ילדים נלחמתי עליו
עד שנגענו בקרקע של רמב"ם והמכשירים התחילו לצפצף בחיוניות.
בכלל לא הייתי צריך אותם בשביל לדעת שהפעם ניצחתי והשארתי את
הנשמה בפנים, מבודדת מאוסף הנשמות שכבר ציפו לה.
והוא חי