בהשראת ההצגה "ריגוש". אם היתה, יש, או תהיה לכם הזדמנות -
רוצו לראות!
יושבת ומולי שלושה קירות אפורים, על הרביעי אני נשענת. אם
מסתכלים טוב ניתן לראות כי הקירות מתרחקים ונראים כמערה ארוכה
ובקצה שלה אין אור. שיגרה הורגת. שקט שלא נותן מנוחה. לא רגועה
אף פעם, תמיד מחשבות רצות, תמיד ממהרת. אין רגע לעצור ולהרגע,
לנוח, לנשום עמוק.
קו האופק רחוק רחוק, צבוע בצבעי כתום ואפרסק רכים ונעימים.
השקט הזה. מוזיקה, מנגינה שמתנגת בקלות כזו בראש. המנגינה
מרגיעה, קלילה. רוח נעימה נושבת בפנים, מפזרת את השיער. שמש
חמימה ולא חזקה מדי, מרגיעה. העיניים לא פתוחות, הפנים לא
מתוחות. מפליגה לאי של שקט. הגוף משוחרר, שקט, רגוע, קליל,
זרוק על כיסא הים המתקפל.
אין מחשבות, אין זמן, אין דברים חשובים לעשות. העולם עוצר
מלכת. עכשיו ופה אף אחד לא רץ, אף אחד לא ממהר. בעולם הזה,
במקום הזה יש רק שלווה, רוגע ושלווה שמימית שכזאת. ולבסוף?
לבסוף היא נרדמת... חולת אינסומניה מגיעה לשלוותה, וגם כולנו
צריכים.
|