פילם נואר מוקדש לסם, בהרבה כאב ואהבה. אם נוגע אז תגיבו.

אין לה בוס, לבונבון, אז במקום לענות לטלפונים היא עסוקה
באבטלה סמויה. כמו להכין לי רצועת תמונות דקה ומנויילנת
שכותרתה הימנית, על קיר אבן ירושלמי, טוענת "לבחור שלי". די
נחמד לי להיות הבחור שלה, דואגת אפילו לספונג'ה בדירה. גם
במיטה מקפידה למלא כל הוראה שלי, ותמיד זמינה. את התמונות אני
צילמתי, באחר-צהרים לפני הרבה חודשים, כשהחלטתי להיות צלם. לכן
אני לא חלק מהז'ורנל, רק משקיף חסר פניות. אטום. אותו יום
לקחנו הפסקה מכל אותן מטלות הגרביטציה שמקרקעות אנשים לשיגרה
ויצאנו לצלם במרכז העיר, מצויידים בשני בקבוקי מרלו ובמצלמה
הדיגיטלית של אמה. לפעמים הייתי טוב אליה. רוב הזמן מנוול, אבל
היא בטוחה שהיא זקוקה לי. תמיד. בשביל להיות. אני שכנעתי אותה
בזה. עכשיו זה גם כתוב בסרט הקפוא שהדפיסה בעבודה. בתמונה
הראשונה יושבת בונבון על המדרגה התחתונה מבין השתים, ממש מתחת
לקשת הרומית. המרפקים נשענים על הברכים והראש מושפל,  כמו
שמלמדים בסרטים ששיכורים צריכים לרכון. תמיד היה לה את הקטע
הדרמטי והאינטואיציה להתאים את עצמה ללוקיישן, אפילו את הגוון
הרך של המכנסיים והגופיה ידעה להתאים לבז' של המרצפות. שוב
בתמונה, כפות ידיה יציבות, מחזיקות ברקות כחצובה. אצבעות
חופרות בשיער הגלי, מחכות שאסיים את השוט ואגש ואלטף אותן ואז
ארים אותה מהמרצפת ונלך לדירה ותעטוף אותי באותו השיער של
האצבעות, עד שאדע צוף.  אבל בתמונה הבאה דווקא מתרחק. מדיום
שוט, עדיין ישובה אך הגב כבר מזדקף והפנים נוזפות בעדשה,
ציפורני האצבעות נעוצות בבשר כף היד והשפתיים שמהן אני צם
חתומות. אם הייתי חוזר לשם כעת הייתי מתאהב בה למאה שנה לפחות,
אבל אז הייתי משקיף מאחורי מצלמה. בתפקיד. כמו בתמונה הבאה,
שעליתי על הקשת המתפוררת והדגשתי מלמעלה את קיפולי הברכים
והמרפקים באלכסון שמגלה את הסלפסטיק הליצני שלה. מכניעה את כוח
המשיכה ובכלל בלי רשת מעמידה כל מה שיש לה לכוננות שלימה עבור
הסצינה בבימויי, מנסה לשרוד אודישן.