בחוץ, כבר יום אחרי, הכל בסדר,
ועלים נושרים עם דמעותי הדקות,
וכשעומדים להפגש, כולי רועדת,
ומאדימה אל מול קור טבת הרטוב.

והודעה נשלחת ברכבת,
בחזרה מפגישה עם אחר,
ואני יודעת, זה נגמר עוד לפני שהתחיל
אנחנו או הוא או שניהם...

ביום שמש חורפי, נפגשים בקהל ההומה
כהכנה לפורים, מחופשים לזרים,
ונותר המבט ההוא, היודע ואני מסתירה
נסיונות להתגבר.

בחוץ, כבר חמישה חודשים אחרי, הכל בסדר,
ונקיון הפסח מבהיק ומסנוור את עיני הלחות
וקולך המוכר והשלי ממיס את הקו
וזורק אותי אל נבכי געגוע חמוץ - מתוק

והקיץ מביא איתו הבטחות על המשכה בחיים
שמתעממות כששמך צץ מדי פעם
ובחום מדברי נזכרת בנו ואיך
שהיו לנו אלפי מקומות.

וקולה מהסס בשיחה על סיפור דומה
ונסוגה בהמטירי שאלות...
ומי עוד זה יכול להיות? אני תוהה
הלוואי, הלוואי שזה לא אתה...

נשברת לאלפי רסיסים כשרק חולפת במוחי
המחשבה שאולי הוחלפתי באחרת.

בחוץ, כבר כמעט שנה אחרי שאמרתי לך, הכל בסדר,
אחרי ארבעה נסיונות המשכה חסרי סיכוי מראש,
מרוב שהכל בחוץ נראה בריא,
הבפנים מחלים לאט.